בס"ד
ל"ב שנים להרבי מליובאוויטש זי"ע
ג' תמוז תשפ"ו
הזכרונות של ימי הקיץ של שנת ה'תשנ”ד, חרותים בי בעוצמה רבה. אני זוכר היטב את הטלטלה העמוקה שאחזה בי, במורי אבי שליט"א, ובעולם היהודי כולו עם הסתלקותו של הרבי זי"ע. תחושה של חלל עצום, כאילו המצפן הרוחני של הדור נעלם.
אבל, מה שקרה מאז הוא פלא היסטורי. “מאת ה' הייתה זו – היא נפלאת בעיננו” . האש לא דעכה, תחושת השליחות והנתינה לא נחלשו, אדרבה! זכינו לראות את להבת השליחות הולכת ומתחזקת. יפוצו מעיינותיך החוצה – ממש. “אֵשׁ תָּמִיד תּוּקַד עַל הַמִּזְבֵּחַ לֹא תִכְבֶּה” (ויקרא ו', ו'). ואש הקודש של חב"ד ומורשתו של הרבי הלכה והציתה עוד ועוד לבבות בכל פינה בעולם.
זיכה אותי הקב"ה לשמש כרב הכותל המערבי. מלאכה עדינה ורגישה שדורשת לא רק הרבה כוחות אלא גם לקבל החלטות קשות. מצד אחד – “וּמִקְדָּשִׁי תִּירָאוּ” (ויקרא י”ט, ל'). צריך לשמור מכל משמר על קדושתו וכבודו של שריד בית מקדשנו. מצד שני "ואהבת לרעך כמוך" השליחות החשובה לפתוח את הלב, ללא שום מחיצות, באהבה אמיתית לכל יהודי. והדאגה לכך שכל אדם, לא משנה מאיזה רקע, ירגיש שכאשר הוא מגיע לכותל הוא בא לבית ה'.
מדי יום, מזמן לנו המפגש בין שני הערכים האלו ניסיונות קשים מנשוא, ובכל ניסיון וניסיון דמותו ומשנתו של הרבי ניצבות לנגד עינינו ומשמשות מגדלור ערכי.
ברגעים האלה, אני מוצא את עצמי חוזר אל חליפת המכתבים של הרבי עם רב הכותל דאז, הרב מאיר יהודה גץ זצ”ל. מילים שחושפות מעורבות מרשימה בפרטים המעשיים ביותר, ומעל לכל – אהבה ודאגה אין קץ לעם ישראל ולתפקידו של הכותל המערבי כלפי העם.
כשאני קורא בהם, אני רואה עד כמה הרבי סירב בכל תוקף לראות בכותל משהו המסמל עבר. עבורו, זהו מקום חי שבו "מעולם לא זזה שכינה", והוא הדגיש זאת שוב ושוב. הוא ראה בתבונתו הרבה כיצד אירועים מטלטלים, כמו ניסיון ההצתה בהר הבית בשעתו, נועדו לעורר את העם כולו לחזור למקורותיו, כפי שכתב אז למשורר אורי צבי גרינברג: הכותל איננו רק אבנים מהעבר, אלא נקודת החיבור החיה של הקדוש ברוך הוא עם כנסת ישראל.
מתוך התפיסה הזו, הרבי הרגיש מחויבות גדולה לשמור על קדושת הכותל הלכה למעשה, ללא שום פשרות. הוא דחה באופן מוחלט את הרעיון של ציפוי אבני הכותל בחומר משמר כדי שלא לאפשר ל"סדק קטן" להופיע בחומות הקדושה. וכשאמנית ביקשה בתום לב להוסיף אבן מעוצבת משלה לאבני הכותל הרבי הפנה אותה לאיסור המפורש בספר דברים: “אֵת כָּל הַדָּבָר אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם אֹתוֹ תִשְׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת, לֹא תֹסֵף עָלָיו וְלֹא תִגְרַע מִמֶּנּוּ” והסביר לה בדרכו המיוחדת והרגישה שלהוסיף לקודש, אפילו מתוך רגש הלב, זה כמו "לצפות בזהב את השושנה" – זהו ניסיון לייפות את מה שברא הבורא – "לא תוסף עליו ולא תגרע ממנו".
הנחלת "מורא מקדש" הייתה בעיניו שליחות רבת מעלה – הוא שב והזהיר מפני חפירת מחילות במקום של ספק פגיעה בקודש, וקרא למנהיגים ועסקנים לעשות "טומעל" – להרים קול זעקה ציבורי כדי למנוע את העברת ניהולו של חלקו הדרומי של הכותל לידי גוף חילוני. הוא תמיד ראה את התמונה כולה, מתוך אחריות עמוקה לדורות.
עבור הרבי, הכותל מעולם לא היה רק זיכרון לעבר, אלא כוח משפיע על ההווה ועל העתיד.
בסדקי אבני הכותל יש "צטעלאך" שהרבי הפנה להניח בין האבנים, פתקאות עמוסות בשמות של יהודים הזקוקים לישועה. ומתוך אותו חזון הוא עודד ודחף בכל כוחו להפעלת דוכן להנחת תפילין המפורסם בכניסה לרחבה – דוכן שכל מהותו אהבת ישראל טהורה שמחבר בכל יום ויום אלפי לבבות, מכל גווני הקשת, לאביהם שבשמים. אין לי ספק כי מדובר במקום שמניחים בו הכי הרבה תפילין בכל בעולם, ובו נחשפו ליהדותם בפעם הראשונה בחייהם יהודים מרחבי תבל.
אנו חשים עד כמה עם ישראל כולו מתגעגע לרבי, לחכמה המאירה ולדרכו המיוחדת. הגעגוע הוא עצום, ויחד איתו, ואולי דווקא בזכות הגעגוע, אנו מלאים בהוקרת תודה. אנו מוקירים תודה על חזון השליחות האדיר שלו, מפעל חי שפועם בכל מקום ובכל פינה בעולם, וממשיך להרבות אור, אהבת ישראל וחיבור למורשת שלנו.
יהי רצון שנזכה כולנו להמשיך בעבודת הקודש הזו לאור דרכו של הרבי, ושנזכה בקרוב ממש לראות בהתגשמות תחיתנו העתיקה: "וְתֶחֱזֶינָה עֵינֵינוּ בְּשׁוּבְךָ לְצִיּוֹן בְּרַחֲמִים".
