בס"ד
נאום לפתיחת כנס לשכת עורכי הדין כ"ז אייר תשפ"ה 25.5.2025
פתח דבר: אבנים ונשמות
אני עומד כאן, ערב יום ירושלים- יום איחודה, בתחושת גדולה של כבוד ואחריות, זוהי זכות גדולה. אמנם אני משמש בתפקיד רב הכותל המערבי כבר שנים רבות, אבל מתרגש בכל פעם מחדש לשאת דברים על המקום המקודש ביותר שנותר לנו אחרי חורבן בית המקדש – הכותל המערבי.
מעת שמוניתי לתפקיד רב הכותל, ועד היום אני נושא באחריות הזו בהתרגשות ובחרדת קודש. עבורי ועבור משפחתי יש לתפקיד הזה משמעות כפולה ומכופלת. סבי, זכר צדיק לברכה, היה בין מתפללי הכותל האחרונים לפני נפילת העיר העתיקה במלחמת השחרור. אבי גורש ממנה כילד קטן. לא יכולתי לדמיין שיום יבוא ואשא על כתפיי את האחריות הזאת.
לנגד עיניי עומדות תמיד דמויות המופת של הרב יצחק אביגדור אורנשטיין הי"ד, רב הכותל הראשון, שמסר את נפשו על קדושת המקום ונפל עם מגיני הרובע היהודי במלחמת העצמאות. הרב מאיר יהודה גץ זצ"ל, שכיהן כרב הכותל משחרור ירושלים ולאורך כ"ז שנים, ויצר את היסודות האיתנים לעבודת הקודש במקום.
*
הכותל עבורי הוא הרבה יותר מן המילים שאוכל לשאת היום. הוא מקבץ אליו אינספור רבדים. בסיעתא דשמיא אנסה לשתף אתכם, בבחינת מעט המחזיק את המרובה.
אדבר היום, על חלק מן האתגרים שאנחנו זוכים להתמודד עימם מדי יום בניהול מתחם התפילה החשוב ביותר בעולם היהודי. בהתמודדות הללו ישנם רגעים של התרגשות גדולה ורוממות רוח ממש, ויש גם רגעים קשים – ובכל זאת אני אומר "זוכים להתמודד". גם באתגרים הקשים ביותר אני לא שוכח לרגע איזו זכות אדירה נפלה לנו, כל הדור הזה, לעסוק בקודש הקדשים הזה. עם כל המורכבות.
אני רואה כאן, באולם, את טובי המשפטנים ואנשי האקדמיה – מי כמוכם מבין את המורכבות הזאת. את המתח העדין שבין מסורת לבין התחדשות, בין קדושה לבין לב פתוח, בין זכויות הפרט לבין צרכי הכלל. מי כמוכם יוכל להעיד על הקושי העצום שבבירור המתח ובשמחה הגדולה שבהסכמה ובהתרת הספק.
היסטוריה ושורשים:
ברשותכם, אני מבקש ללכת אתכם אחורה אל תחילת הסיפור של הכותל המערבי.
הכותל המערבי, כפי שאנו מכירים אותו היום, הוא חלק מחומת התמך שהקים המלך הורדוס והקיפה את הר הבית בימי בית המקדש השני. לאחר חורבן בית המקדש הכותל המערבי הפך לסמל המרכזי של הגעגועים העזים שלנו לציון. אמנם לא שריד של בית המקדש עצמו, אלא רק החומה החיצונית – אבל המקום הקרוב ביותר לקודש הקודשים שאליו הותר ליהודים להגיע. קודש הקדשים היה בחלקו המערבי של הר הבית. והכותל המערבי – המקום הקרוב ביותר אליו.
וכך, במשך מאות שנים, בכל התקופות הקשות של הגלות, יהודים שעלו לירושלים היו באים להתפלל בסמטה הצרה שלמרגלות הכותל: שופכים את דמעותיהם ובלב קרוע מתחננים "ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים". כך היה הדבר במשך מאות שנים.
קצרה היריעה מלתאר את החרפות, ההשפלות והביזיונות שיהודים עברו כדי לזכות להגיע למקום הזה. אפילו בתקופת המנדט הבריטי הנאור, הגישה לכותל הייתה מוגבלת. היהודים נאלצו להתפלל בסמטה הצרה. נאסר עליהם ליפות אותו. נאסר עליהם לסדר אותם. נאסר עליהם אפילו להתפלל בנפרד כמנהג אבותיהם. שלא לדבר על בית כנסת, הבאת ספרי תורה או אפילו לתקוע בשופר.
אחד מרגעי השפל של תקופה זו היו מאורעות תרפ"ט, שפרצו ב-1929 כתגובה אלימה של פורעים ערבים להקמת מחיצה בכותל לצורך תפילת תשעה באב. במשך שבוע שלם של אלימות ואכזריות, נרצחו ונפצעו מאות יהודים ברחבי הארץ.
במלחמת העצמאות, גברנו בניסי ניסים על צבאות ערב וקמה מדינת ישראל אבל הכותל המערבי – נשאר עדיין רחוק מאיתנו רחוק מהעין אבל קרוב קרוב אל הלב… כך עד לשנת תשכ"ז. ביום זה לפני 58 – ח"ן שנים. עד למילים ההיסטוריות "הר הבית בידינו!". עד למראות המרגשים של חיילים נוהרים לכותל ושלושת הצנחנים הצעירים – אולי אחת התמונות המזוהות ביותר עם התקומה היהודית בארץ ישראל.
אני מבקש להתעכב רגע על התמונה הזאת. בניגוד לתמונות רבות אחרות של ניצחון, אין בה טנקים, אין בה כלי נשק, אין בה הבעה של "כוחי ועוצם ידי". התמונה הזאת לוכדת משהו עמוק מאוד ביחס הנפשי העמוק שלנו לא רק אל הכותל אלא אל כל מה שהוא מייצג: יראת כבוד, ענווה ופליאה.
גוללתי בפניכם את כל הרצף ההסטורי הזה כדי להגיע אל הרגע הזה, אל המבט הזה שאומר לנו: הכותל המערבי אינו רק אבנים. כל אבן ואבן היא עדות חיה לשרשרת הדורות היהודית, לכיסופים של אלפיים שנה. לתקווה שמעולם לא כבתה. כל אבן טומנת בחובה את דמעות המתפללים של הדורות – את התפילות של אבותינו ואבות אבותינו, את סיפורי הגבורה של עם שלם.
*
ריבונו של עולם זיכה אותנו, דור התקומה, לראות בשיבת העם היהודי לירושלים ולכותל המערבי. יחד עם הזכות הגדולה הזו, הוטלה עלינו גם אחריות כבדה – כיצד לנהל את המקום הקדוש כך שתישמר קדושתו, בצד זה שיהיה נגיש ומשמעותי עבור כל יהודי באשר הוא, ואף יהווה גשר לשלום ודיאלוג עם בני דתות אחרות. המקום הקטן הזה יכול להיות אבק שריפה חלילה של המזרח התיכון והעולם כולו.
כאשר אדם ניגש אל הכותל, הוא נוגע במו ידיו בהיסטוריה היהודית. למרות הכיכר הגדולה והפתוחה, למרות ההמונים הפוקדים את המקום, הרגע הזה של מגע יד באבן הוא רגע אינטימי שבו נופלות כל המחיצות. ואין זה משנה אם הוא ילד או זקן, איש צבא או איש רוח, לא משנה למי הוא הצביע בבחירות האחרונות – הרגע הזה הוא רגע של חיבור עמוק, רגע של געגוע ותקווה.
אחד המנהגים המוכרים ביותר בכותל הוא הנחת פתקים בין האבנים. מנהג זה, שמקורו לפני כשלוש מאות שנה, הפך לחלק בלתי נפרד מחוויית הביקור בכותל. מדי שנה, מיליוני פתקים נטמנים בין אבני הכותל – תפילות, בקשות, הודיות, וידויים. פעמיים בשנה, לפני פסח ולפני ראש השנה, אנו אוספים את הפתקים וקוברים אותם בהר הזיתים, התפילות הללו קדושות מעצם היותן בוקעות מהלב אל היושב במרומים.
המנהג העתיק הזה מבטא יותר מכל את ההרגשה המיוחדת שממלאת את הלב בביקור בכותל- הרגשה שהגענו הביתה. ובבית – אפשר לבכות, אפשר לשמוח ואפשר לבקש ולהתחנן ללא מסכות. זהו פלא גדול שגם אנשים לא-יהודיים רבים, כולל מנהיגי מדינות שמבקרים בכותל, חווים את התחושה הזו ומשתתפים במנהג זה.
*
ומה שנכון בכל יום – מתעצם פי כמה וכמה בימים של קושי ומצוקה, כשהלב כבד והנפש דואבת. בימים כאלה – עם ישראל מגיע אל הכותל המערבי בהמוניו.
הייתי בכותל בימי מבצע "חומת מגן", במלחמת לבנון השנייה, במבצעי צה"ל בעזה, וכמובן בימים הקשים כל כך שאנו עוברים עכשיו. שוב ושוב אני עומד ומתפעם מהמראה של רבבות יהודים, מכל העדות והזרמים, עומדים יחד, כאיש אחד בלב אחד.
גם בימי מגפת הקורונה כשנאלצנו להגביל את הכניסה למקום הקדוש, מצא עם ישראל את הדרך אל כותל. התפילות שודרו בשידור חי, ומספר מצומצם של מתפללים, הורשה להגיע. אני זוכר את הימים שבהם עמדתי ברחבה הריקה, יחד עם המניין המצומצם, ועיניי זולגות דמעות למראה השטח הריק – ובה בעת לבי מתמלא תקווה, כי ידעתי שמעבר למסכים מיליוני יהודים מתפללים יחד אתנו, ומצפים לשוב הביתה, אל הכותל.
בכל הזמנים הקשים הללו, ראיתי במו עיניי כיצד הכותל המערבי מילא תפקיד מרכזי כמקור לתקווה, לנחמה, ולאחדות. מול האבנים העתיקות הללו, שעמדו איתנות לאורך אלפי שנים, חש כל יהודי באופן בלתי אמצעי את עוצמתו של העם היהודי, את שרידותו המופלאה, ואת האמונה העמוקה שגם מהמשברים הקשים ביותר נצא מחוזקים, כפי שיצאנו מחוזקים לאורך כל ההיסטוריה שלנו.
ובשנה וחצי האחרונות, הקשות כל כך, בכל יום ובכל לילה מגיעים אל הכותל יהודים רבים כל כך, שונים כל כך, ומתפללים יחד לשלום החיילים, לאחדות העם, וחשוב מכל – לחזרתם של אחינו ואחיותנו מן השבי הנורא. אני מאמין בלב שלם שכוח האחדות הזה פועל את פעולתו. אני מאמין בלב שלם שבזכות הרחבה הזאת, שבה מסתופפים יחד בגשם ובשמש כל כך הרבה אנשים שונים ורחוקים שהם בעצם אחים קרובים – עוד נזכה לראות ישועות ונחמות.
אני רואה בכותל המערבי מקום הנושא שליחות חינוכית ורוחנית מהמעלה הראשונה. לשם כך הוקמו מיזמים ייחודיים כמו "מנהרות הכותל", "מרכז שרשרת הדורות" ומיצג "שער השמים" שנחנך בשנה האחרונה. כל אלה נועדו לחבר את לב העם היהודי אל נשמתו, ולהפוך את הביקור בכותל לחוויה של התעלות וחיבור לשרשרת הדורות.
אחד הסימנים המובהקים להצלחה הוא העלייה המתמדת במספר המבקרים. כשנכנסתי לתפקידי, ביקרו בכותל כשלושה מיליון איש בשנה. כיום, ברוך השם, אנו עדים למספרים מרשימים ביותר – בשנת 2019, לפני מגפת הקורונה, זכינו לארח יותר מ-12 מיליון מבקרים ומתפללים! ומקווה שבעז"ה בשנה זו גם נחצה זאת. אני אומר זאת לא מתוך יוהרה חלילה, אלא מתוך הכרת תודה לקדוש ברוך הוא על הזכות הגדולה שנפלה בחלקנו להיות שותפים בהגשמת החלום של דורות.
המבקרים מגיעים אלינו מכל קצוות תבל – יהודים מכל הזרמים, ישראלים ותיירים, וגם מבקרים לא-יהודיים רבים החשים את הקדושה הנסוכה על המקום. עומדים ברטט קודש ושופכים את לבם מול אבני הכותל.
אתגרי הכותל: בין מסורת לחידוש
הכותל המערבי הוא המקום המאחד ביותר לעם ישראל.
*
אמנם דווקא משום שהכותל כה מרכזי וסמלי לעם ישראל כולו, כולם רוצים להרגיש בכותל "בבית". להביא אליו את המנהגים שלהם, את מה שנכון בעיניהם.
לא אכחד שגם אני באופן אישי נושא במחיר של ניהול המקום הקדוש הזה, כאשר חוגים דתיים קיצונים רואים בגישה הכוללת שלי פגיעה בטוהר המקום, לעיתים, עד כדי כך שאינני אורח רצוי עוד בשכונות ירושלמיות מסוימות שהיו נוף ילדותי.
אולי זה לא פופולרי לומר את הדברים האלה, אבל אני לא רואה מקום לשיח של "זכויות" בכותל המערבי. בכותל המערבי אני לא אמור לשאול מה הזכויות שלי – אלא מה החובות שלי. מה החובות שלי כלפי המורשת, כלפי שרשרת הדורות, כלפי אבות אבותיי ולא פחות חשוב מזה – כלפי בני בניי. מה עליי לעשות כדי לשמור על הרצף המופלא הזה בן 3000 שנה, ועל השייכות שלי ושל צאצאיי לכל היהודים באשר הם.
נכון יותר לראות את הכותל המערבי כמו הבית של סבא וסבתא. מקום שאנחנו שייכים אליו בלי שום שאלה ובלי שום פקפוק, אבל יודעים שגם אם בביתנו הפרטי אנחנו נוהגים אחרת, אנחנו מכבדים את מנהגי הבית. הכותל המערבי הוא המקום שבו אנחנו פוגשים את המסורת ואת המורשת של דורות רבים. מחובתנו לכבד זאת.
לבי נחמץ בקרבי על כל יהודי ויהודייה שאינם מרגישים בנוח בכותל המערבי, וזה נוגד את כל מהותי ותפקידי. הרי אני רואה את עצמי כשליח של כל העם, ומבקש שכל יהודי יחוש בן בית במקום הקדוש. בה בעת אני חש אחריות עצומה לשמר את הכותל המערבי כמקום שמבטא את המסורת היהודית העתיקה, מקום שמחבר אותנו אל שרשרת הדורות.
אני סבור בלב שלם שהכותל המערבי אינו שייך לאף זרם או קבוצה כולל אורתודוכסים- הוא שייך לכל יהודי באשר הוא. דווקא משום כך, עלינו לשמור על הצביון המסורתי של הכותל המרכזי, שיהיה משותף ליהודים מכל העדות והזרמים לאורך הדורות. לעולם לא אומר לאף יהודי כיצד עליו או עליה להתפלל בבית הכנסת שלו או שלה – אבל הכותל המערבי איננו מקום פרטי. הוא מקום של הכלל. וזה מחייב.
*
בעידן של שינויים מהירים וערעור על כל מוסכמה, יש ערך רב למקום שמשמר את המסורת הישנה, שמזכיר לנו את השורשים המשותפים שלנו. דווקא השמרנות והכבוד למסורת הם שמאפשרים לכותל לשמש כמקום מאחד.
הכותל הוא אולי המקום היחיד בעולם שבו חסיד גור עם ספודיק, רפורמי עם כיפה אמנותית, ומסורתי עם "כיפת כותל" חולקים את אותו מרחב של קדושה ואותה חוויה של רוממות רוח. למרות הוויכוחים והמתחים שמאפיינים את היחסים בין הזרמים השונים ביהדות, הכותל מצליח לייצר רגעים של אחדות אמיתית.
הקפדה על ערכי מסורת אין פירושה קיבעון. אדרבה, זוהי גישה שמאפשרת להכיל שינויים מבלי לאבד את המהות. ביהדות, החידוש תמיד התקיים בתוך המסגרת המסורתית – וכך גם בכותל. לצד שמירת המנהגים המסורתיים, אנו מחדשים דרכים להתחבר לקהלים חדשים ולאתגרי הזמן. ומול כל הטענות על ו"כותל לדתיים בלבד" אני מבקש להניח כאן את המספרים שאי אפשר להתווכח איתם. למעלה מ- 12 מיליון בשנה – מכל הזרמים, מכל העדות, מכל גווני היהדות! כך נראה כותל שאינו מסביר פנים?
*
בכל יום, אנו מתמודדים עם אתגר ניהול המקום הקדוש ביותר לעם היהודי. אנו אחראים על שמירת האיזון בין קדושה לנגישות, בין מסורת לחדשנות, בין צרכי התפילה לצרכי התיירות.
*
גם בימים האלה אנו ממשיכים, בעזרת השם, לפתח חזון לעתיד הכותל המערבי. חזון זה כולל הרחבה משמעותית של אזורי התפילה והביקור, תכניות חינוכיות חדשניות.
בשנים האחרונות מתקיימת פעילות ענפה לחשיפת החללים שמתחת לרחבת הכותל, המאפשרת לנו לגשת אל הכותל על אבני המרצפת המקוריות מימי בית המקדש – חוויה מרגשת שאי אפשר לתאר אותה במילים.
במסגרת החפירות הללו גילינו חללים שחשפו בפנינו רגעים מרגשים בחיי הקהילות היהודיות שחיו בירושלים בתקופות השונות. אחד הגילויים המרגשים ביותר הוא זיהויו של "בית כנסת המערה" המפורסם – ממש לאחרונה פתרנו תעלומה ארכיאולוגית והצלחנו לזהות בוודאות את המקום שהיה מרכז החיים היהודיים בירושלים במשך מאות שנים בתקופה המוסלמית הקדומה.
בית הכנסת הזה חרב בטבח האכזרי של הצלבנים, כאשר יהודים רבים ניסו להימלט אליו וקידשו שם שמיים ברבים, ולאחר מכן הפך לבור מים ועקבותיו נעלמו לחלוטין. בחפירותינו האחרונות הרחבנו את שטח החפירה ובעזרת מכתב מן הגניזה הקהירית שמתאר את מידותיו המדויקות של בית הכנסת הצלחנו לאשר בוודאות שחשפנו את בית הכנסת העתיק.
הקמנו מרכז מבקרים מתקדם שמספר את סיפורם של הכותל ושל ירושלים ומאפשר למבקרים בכותל להתחבר להיסטוריה היהודית בדרך חווייתית ומעמיקה. אנו ממשיכים גם בפיתוח "מנהרות הכותל", בהתבסס על חפירות ארכיאולוגיות שמגלות מדי יום עוד ועוד מרחב הכותל המערבי. בשנים האחרונות, נחשפו חלקים נרחבים של הכותל המערבי שהיו קבורים תחת שכבות של בנייה מאוחרת, ואנו עובדים להנגיש גם אותם לציבור הרחב.
המפעל הרוחני והחינוכי הזה שאנו בונים כאן נובע מהאמונה שהתורה איננה רק ספר היסטוריה, אלא ספר השראה וחזון. יעקב אבינו, כשישן על אבני המקום, ראה את הסולם המוצב ארצה שראשו מגיע השמימה והוא לימד אותנו איך מטפסים ומגיעים לראשו השמימה. על ידי "חלום"! רק מי שחולם יכול להגיע למעלה. כך שבנו מהגלות, כך קמה המדינה, כך בנינו את כל המרכזים החינוכיים והרוחניים הללו שמחברים מיליונים לשרשרת הדורות שלנו. גם בשעה הקשה הזאת, כשהמחלוקות מתגברות – אסור לנו להפסיק לחלום על אחדות, על ירושלים שתהיה אור לגויים, ועל דור שיכיר את השורשים שלו ויידע לחבר את העבר אל החזון. כי בלי עבר אין עתיד, ובלי חיבור למורשת אין המשכיות לעם הנצח.
*
"כשם שפרצופיהם שונים כך דעותיהם שונות", לימדו אותנו חכמינו. ואכן, ריבוי הדעות והגישות הוא חלק ממהותנו כעם. אך דווקא בתקופה סוערת זו, נדמה שיותר מתמיד אנו זקוקים לאי של יציבות, למקום המנציח את המשותף שבינינו. אני רואה בכותל המערבי את אי היציבות הזה – המחבר אותנו לשרשרת הדורות הארוכה והמפוארת, ובה בעת לוקח אותנו יחד אל עתיד טוב יותר.
ריבונו של עולם זיכה אותנו בתזכורת חשובה בדמותו של הכותל המערבי – שדורשת מאיתנו דבר עמוק: להשאיר בחוץ את המחלוקות שמבדילות בינינו, ולהביא פנימה את מה שמאחד אותנו, את מורשת אבות אבותינו הקדושים. הרי זה סוד קיומנו כעם – היכולת לאפשר לכל שבט וזרם את דרכו הייחודית, ובה בעת להתאסף יחד, במקום אחד, כאיש אחד בלב אחד.
כשיהודי עומד מול אבני הכותל, הוא אינו עומד שם לבדו. הוא עומד שם עם כל הדורות שלפניו, ועם כל הדורות שיבואו אחריו. הוא חש את הקשר העמוק לאחיו ואחיותיו בכל פזורות ישראל המקום שמזכיר לכולנו מי אנחנו – עם אחד, עם הנצח.
הכותל המערבי שייך לכולנו. הוא אינו נחלתו של דור אחד – הוא נחלת כל הדורות. וכשאנו עומדים מולו, גדולים וקטנים, בתפילה ובדמעות, בשמחה ובתקווה, אנו מתחברים אל האמת הגדולה ביותר: שמעבר לכל השוני והמחלוקות, אנחנו עם אחד, עם לב אחד, עם שורשים עמוקים וענפים רבים, אך עם גזע אחד איתן. ואין סערה בעולם שתוכל לעקור עץ בעל שורשים כה עמוקים.
נתפלל יחד לגאולה שלמה, לשלום החיילים, לרפואת הפצועים, לשיבת העקורים לביתם, ומעל לכל – לשיבת החטופים הביתה. "ושבו בנים לגבולם" עוד היום. אמן.
אסיים בתפילה:
אחֵינוּ כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל
הַנְּתוּנִים בַּצָּרָה וּבַשִּׁבְיָה
הָעוֹמְדִים בֵּין בַּיָּם וּבֵין בַּיַּבָּשָׁה
הַמָּקוֹם יְרַחֵם עֲלֵיהֶם
וְיוֹצִיאֵם מִצָּרָה לִרְוָחָה
וּמֵאֲפֵלָה לְאוֹרָה
וּמִשִּׁעְבּוּד לִגְאֻלָּה
הָשָׁתָא בַּעֲגָלָא וּבִזְמַן קָרִיב
וְנֹאמַר אָמֵן.
