פרשת בהעלותך תשפ"ו
הרב שמואל רבינוביץ – רב הכותל המערבי והמקומות הקדושים
בפרשת בהעלותך עם ישראל מתחיל שלב חדש במסעו ההיסטורי. המסע הנכסף אל הארץ המובטחת – ארץ ישראל.
אך כמו במצבים רבים בחיים, דווקא אחרי רגעי השיא ישנה נפילה, האופוריה העצומה של יציאת מצרים ומתן תורה הולכת ודועכת, ומיד כשהמסע במדבר מתחיל, באים עימו הקשיים. התורה מתארת כיצד קבוצות מתוך העם מתחילות להתלונן ולבכות על מר גורלם, וכך נאמר:
"וְהָאסַפְסֻף אֲשֶׁר בְּקִרְבּוֹ הִתְאַוּוּ תַּאֲוָה וַיָּשֻׁבוּ וַיִּבְכּוּ גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר. זָכַרְנוּ אֶת הַדָּגָה אֲשֶׁר נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם אֵת הַקִּשֻּׁאִים וְאֵת הָאֲבַטִּחִים וְאֶת הֶחָצִיר וְאֶת הַבְּצָלִים וְאֶת הַשּׁוּמִים. וְעַתָּה נַפְשֵׁנוּ יְבֵשָׁה אֵין כֹּל בִּלְתִּי אֶל הַמָּן עֵינֵינוּ".
(במדבר י"א, ד'-ו')
הטענה נראית כמעט בלתי מובנת. בני ישראל מקבלים מדי יום את ה"מן" – מזון ניסי היורד מן השמים. הם אינם צריכים לעבוד עבורו או לדאוג לפרנסתם, ובכל זאת הם מתלוננים. ואז מגיע אחד הרגעים הדרמטיים ביותר בתורה. משה רבנו, המנהיג שהוציא את העם ממצרים והוביל אותו דרך ים סוף ומתן תורה, נשבר. הוא פונה אל בורא עולם במילים חריפות וטעונות, וכמתואר בתורה:
"וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל ה' לָמָה הֲרֵעֹתָ לְעַבְדֶּךָ וְלָמָּה לֹא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ לָשׂוּם אֶת מַשָּׂא כׇּל הָעָם הַזֶּה עָלָי. הֶאָנֹכִי הָרִיתִי אֵת כׇּל הָעָם הַזֶּה אִם אָנֹכִי יְלִדְתִּיהוּ כִּי תֹאמַר אֵלַי שָׂאֵהוּ בְחֵיקֶךָ כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא הָאֹמֵן אֶת הַיֹּנֵק. מֵאַיִן לִי בָּשָׂר לָתֵת לְכׇל הָעָם הַזֶּה. לֹא אוּכַל אָנֹכִי לְבַדִּי לָשֵׂאת אֶת כׇּל הָעָם הַזֶּה כִּי כָבֵד מִמֶּנִּי. וְאִם כָּכָה אַתְּ עֹשֶׂה לִּי הׇרְגֵנִי נָא הָרֹג אִם מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ וְאַל אֶרְאֶה בְּרָעָתִי".
(שם י' – ט"ו)
הקב"ה שומע את זעקתו, ומצווה עליו לאסוף שבעים מזקני ישראל ולבא עמם אל אוהל מועד. שם יורדת רוח נבואה על הזקנים, והם נעשים שותפים בהנהגת העם. לאחר מכן מביא הקב"ה מן הים שפע גדול של עופות, והעם אוכל מהם בתאווה עצומה, עד שמתוך ריבוי האכילה מתים רבים מהם, והמקום נקרא לדורות בשם המצמרר – "קברות התאווה".
עלינו להבין, מדוע דווקא כאן נשבר משה? הרי זה לא היה המשבר הראשון שעמו התמודד. מה היה באירוע הזה שטלטל אותו עד כדי כך שהוא מבקש: "הרגני נא הרוג"?
בנוסף, אם נתבונן לאחור, נגלה שכבר בתחילת שליחותו, לאחר שהוא בא אל פרעה לדרוש את שחרור העם, מתרחש משבר חמור לא פחות. במקום שפרעה יקל מעל ישראל, הוא מכביד את עול השעבוד, משה חש ששליחותו נכשלה, מתוך כאב עמוק הוא פונה אל הקב"ה ואומר:
"לָמָה הֲרֵעֹתָה לָעָם הַזֶּה לָמָּה זֶּה שְׁלַחְתָּנִי. וּמֵאָז בָּאתִי אֶל פַּרְעֹה לְדַבֵּר בִּשְׁמֶךָ הֵרַע לָעָם הַזֶּה".
(שמות ה', כ"ב-כ"ג)
והקב"ה משיב לו:
"עַתָּה תִרְאֶה אֲשֶׁר אֶעֱשֶׂה לְפַרְעֹה כִּי בְיָד חֲזָקָה יְשַׁלְּחֵם וּבְיָד חֲזָקָה יְגָרְשֵׁם מֵאַרְצוֹ"
(שמות ו', א')
ורש"י מביא את דברי חז"ל שעל טענה זו נענש משה שלא יכנס לארץ ישראל:
"הרהרת על מדותי, לפיכך 'עתה תראה'. העשוי לפרעה תראה, ולא העשוי למלכי שבעה אומות, כשאביאם לארץ".
נמצא אפוא, שבפרשת שמות ישנה תביעה כלפי משה על עצם הערעור, ואילו כאן, כאשר דבריו חריפים בהרבה – לא זו בלבד שאין עליו תביעה, אלא שאדרבה, הקב"ה מקרבו ומיקל מעליו את משא ההנהגה. מהו ההבדל בין שני המקרים?
ביאור נפלא אמר רבי מאיר שפירא מלובלין זצ"ל, מייסד רעיון "הדף היומי" ומקים ישיבת 'חכמי לובלין' בפולין: משה נשבר על כך שמשנים את שליחותו בעולם. כאשר נגלה אליו הקב"ה בסנה, הוטל עליו להיות רועה רוחני, מחנך ומוסר התורה. והנה כעת, במקום לעסוק בייעודו העליון, הוא מוצא את עצמו שקוע בדרישות חומריות וסיפוק צרכי הגוף של העם.
זוהי עומק זעקתו: "כאשר ישא האומן את היונק". אומן ומינקת הם שני תפקידים שונים לחלוטין. יש מי שתפקידו להאכיל את הגוף, ויש מי שתפקידו לעצב את הרוח. משה חש שלוקחים ממנו את מהותו הפנימית ומזיזים אותו מן המקום שלשמו נברא.
מכאן ההבדל בין שני האירועים. בפרשת שמות, משה סבור ששליחותו אינה מצליחה. זהו קושי באמונה, וערעור על הדרך שבה הקב"ה מוליך את הגאולה. אך בפרשה כאן אין חוסר אמונה, אלא כאב של אדם המרגיש שהוא מאבד את מהותו.
מפליא במיוחד לגלות את ההקשר שבו אמר רבי מאיר שפירא את הדברים הללו. הוא נשא אותם בפני נדיבים שניסה לגייס מהם תמיכה לישיבתו, זמן קצר לפני פטירתו בגיל ארבעים ושש בלבד, ללא ילדים. הוא תיאר את כאבו של איש רוח שנאלץ לעזוב את עולמו הפנימי ולהתרוצץ סביב גיוס כסף לישיבה, במקום לשבת ולהרביץ תורה מתוך הרחבת הדעת.
ובתוך הדברים הוא אמר בכאב נורא:
"על כך אמר משה רבינו 'ואם ככה את עושה לי הרגני נא הרוג'. את הטרגדיה הזאת לא עצר משה רבינו כוח לסבול. האומן הגדול לא היה מסוגל להשלים עם גורלה של המינקת".
בדברים אלו טמון יסוד אנושי עמוק. אדם מסוגל לשאת קושי עצום כאשר הוא פועל מתוך ייעודו. אולם כאשר אדם מרגיש שהוא אינו צועד על המסלול שאליו נשמתו שייכת – הוא מאבד את כח ההתמודדות.
זוהי אחת הטרגדיות הגדולות של החיים המודרניים. אנשים רבים משקיעים שנים בעיסוקים שאינם מתאימים למהותם הפנימית, רק מפני שכך מגדירה החברה הצלחה. אך עמוק בפנים, נפשם נמצאת במקום אחר.
