הרב שמואל רבינוביץ רב הכותל והמקומות הקדושים
אחד הסיפורים המרכזיים בפרשת 'בהעלותך' הוא סיפור 'המתאוננים': העם התלונן על הקושי של המסע במדבר והתגעגע לחיים הנוחים-יחסית שהיו במצרים. משה רבינו, מנהיג העם, שהכיר בקושי שהעם חווה, פנה אל א-לוהים וביקש ממנו שיסייע לעם ויסיר ממנו את הקושי ואת המחסור במזון. בתגובה, נענה לו א-לוהים והבטיח בשר בשפע לעם ? מה שאכן התקיים מיד.יחד עם זה, לאור הקושי האישי שהציג משה אל מול תלונות העם, הורה לו א-לוהים לשתף עימו בהנהגת העם שבעים איש מזקני העם, ואכן כך נעשה. בשוליו של סיפור זה מופיע סיפור קצר נוסף, מעין נספח, שברצוננו להתמקד בו.
"וישארו שני אנשים במחנה, שם האחד אלדד ושם השני מידד, ותנח עליהם הרוח… ויתנבאו במחנה.
וירץ הנער ויגד למשה: אלדד ומידד מתנבאים במחנה!
ויען יהושע בן נון משרת משה מבחוריו ויאמר: אדוני משה, כ־לאֵם!
ויאמר לו משה: המקנא אתה לי?! ומי יתן כל עם ה' נביאים!"
(במדבר יא, כו-כט)
לפנינו סיפור על שני אנשים שחוו התגלות נבואית באופן עצמאי, לא ביחד עם משה ולא בקרבת מקום, אלא "ויתנבאו במחנה". לתופעה זו מגיבים שלושה אנשים בסיפור קצר זה: הנער עלום, יהושע ומשה. הנער המבוהל רץ אל משה ומדווח: "אלדד ומידד מתנבאים במחנה!" ? ברור כי כוונתו לדווח על מעשה בעייתי, על גבול הפלילי.
יהושע משרת משה מגיב בהתאם: "אדוני משה, כלאם!" ? תגובתו של יהושע נובעת מדאגה לאחדות העם, מחשש מפני ערעור סמכות ההנהגה של משה. אם יש אנשים שמתנבאים באופן עצמאי, הרי שמשה איננו ערוץ הקשר היחיד של העם מול א-לוהים. גם אם היום מדובר בנביאי אמת, מחר יקומו נביאי שקר ויטענו כי חוו התגלות וקיבלו הוראה לשוב למצרים! יהושע הדואג מציע פתרון מעשי: לאסור את אלדד ומידד, שני הנביאים העצמאים, ולחסל את התופעה מיד עם תחילתה. כך תישמר ההנהגה בידיים אחראיות.
אך משה מגיב באופן שונה לחלוטין. אדרבה, הוא אומר, אין סיבה לפחד ואין מקום לדאגה. "מי יתן כל עם ה' נביאים!" ? הלוואי, אומר משה, הלוואי שלא רק אני אהיה נביא, ולא רק אלדד ומידד יהיה נביאים, אלא כל יהודי ויהודיה יהיו נביאים! משה נותן בעם אמון. כל אחד יכול להגיע אל הפיסגה. אין מי שנולד על ההר ומי שמקומו רק למרגלותיו. כולם מוזמנים לטפס, ומי שישקיע ויתאמץ ? ישיג תוצאות.
יתרה מכך. מתחילת תגובתו של משה ליהושע "המקנא אתה לי?!" דייק רבי שמעון בר יוחאי כי נבואתם של אלדד ומידד פגעה במידה מסוימת בכבודו של משה, וכך פירש את תוכן נבואתם:
"מה [=איזו] נבואה נתנבאו? אמרו: משה מת, יהושע מכניס את ישראל לארץ."
(תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין דף יז)
לאור תוספת זו מקבל הסיפור כולו גוון חדש. אין מדובר בנבואה עצמאית בלבד, ולא בחשש רחוק, אלא בניצנים ממשיים של מרד. אלדד ומידד טוענים כי משה לא יזכה להשלים את מסע חייו ולא יכניס את עם ישראל אל הארץ המובטחת.
חשוב להבין. אנו, המכירים את המשך התורה, יודעים כי אכן כך היה, ונבואת אלדד ומידד הייתה נבואת אמת. אך באוזני השומע באותה שעה, הייתה זו חוצפה ועזות שאין לה פירוש אחר מלבד מרד בהנהגתו של משה. כעת מובנת יותר בהלתו של הנער שרץ אל משה ומדווח לו: "אלדד ומידד מתנבאים במחנה!"
כעת זוהרות דמויותיהם של יהושע ומשה באור יקרות. אלדד ומידד מכתירים את יהושע לממשיכו של משה, אך יהושע, לא זו בלבד שהוא איננו מתפתה לדבריהם, הוא אף מתגייס לדכא את מה שנראה כמרד ומציע למשה לכלוא את אלדד ומידד כדי שדבריהם לא יגיעו לאוזני העם. יהושע מגלה נאמנות מושלמת למשה.
ומשה ? הוא כלל איננו חושב על עצמו. "המקנא אתה לי?!" הוא מתפלא על יהושע. וכי אני מרכז הסיפור של העם היהודי?! ומה אכפת לי אם המנהיג יהיה אדם אחר? אדרבה, כל אחד מעם ישראל ראוי להיות המנהיג. הלוואי, אומר משה, שכל עם ישראל יהיו נביאים בעצמם!
כך נראו שני המנהיגים הראשונים של עם ישראל: משה העניו מכל אדם, ויהושע המסור והנאמן. אלו הן תכונות ההנהגה שעל כולנו ללמוד משני המנהיגים הללו.
