פרשת בהעלותך תשפ"ד
הרב הגאון שמואל רבינוביץ רב הכותל המערבי והמקומות קדושים
לאחר שסיימנו ספר 'ויקרא' שעסק בעיקר בתורת הכוהנים, המקדש והקורבנות, עברנו לספר 'במדבר' שמתמקד בעם – אבותינו, בני ישראל ובמסע הארוך שהם עשו במדבר, בדרכם ממצרים לארץ המובטחת, ארץ כנען. מסע זה, כפי שנגלה מייד, לא היה מסע גבורה. הוא דמה יותר לרצף של כישלונות, תלונות וחטאים.
בפרשת השבוע, 'בהעלותך' אנו פוגשים את התלונות הראשונות. בני ישראל החלו את המסע לאחר חנייה של כשנה למרגלות הר סיני, ומייד לאחר תיאור היציאה אל המסע אנו קוראים:
ויהי העם כמתאוננים רע באוזני ה'… וישובו ויבכו גם בני ישראל ויאמרו: "מי יאכילנו בשר? זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חינם, את הקישואים ואת האבטיחים, ואת החציר ואת הבצלים ואת השומים; ועתה – נפשנו יבשה! אין כול! בלתי אל המן עינינו!"
(במדבר יא, א-ו)
הם, כזכור, במדבר. לא במקום יישוב. טבעי שיחסרו להם מאכלים שונים. אך האם מחסור זה מצדיק את התלונה המוזרה שלהם?
אנו קוראים את דבריהם, משפשפים את העיניים ולא מאמינים! הם מתרפקים בערגה על התקופה הנפלאה שלהם במצרים. הם נזכרים בדגים ובירקות שהם אכלו במצרים "חינם" ובוכים על המחסור שלהם כעת, במדבר.
נניח שהתיאור של אכילת הדגים והירקות במצרים הוא אכן אותנטי; האם ניתן לומר שאוכל זה ניתן להם בחינם? הבה ניזכר בתיאור שמנדב לנו ספר 'שמות': "ויעבידו מצרים את בני ישראל בפרך, וימררו את חייהם בעבודה קשה…". ואם זה לא הספיק לנו הבה נקרא פסוק נוסף: "ויצו פרעה לכל עמו לאמור: כל הבן היילוד [לבני ישראל] – היאורה תשליכוהו". ואם טרם השתכנענו נציץ בפסוק נוסף: "ויהי בימים הרבים ההם… וייאנחו בני ישראל מן העבודה, ויזעקו, ותעל שוועתם אל האלוקים מן העבודה".
מישהו שם קיבל אוכל בחינם?! הם שילמו במטבע יקר במיוחד. הם שילמו בחירותם ואף בחייהם. כיצד ניתן להבין את הזיכרון הסלקטיבי המשונה הזה? כיצד ניתן להבין עבד שיצא לחופשי ומתגעגע ל"ימי הזוהר" כאשר קיבל ארוחות על חשבון אדוניו?
אכן, רש"י מצטט מ'ספרי', מדרש התנאים על ספר במדבר, שאלה זו בניסוח מעט יותר עדין: "אם תבן לא היו נותנים להם בחינם, דגים היו נותנים להם בחינם?!". ב'ספרי' ענו על כך תשובה מפתיעה: "מה אני אומר חינם? חינם מן המצוות".
לפי ה'ספרי', בני ישראל לא התלוננו על המחסור בבשר או בדגים וירקות, אלא על המצוות שניתנו להם. במבט ראשון זה נראה כמו הוצאת הדברים מהקשרם, אך לאמיתו של דבר יש כאן מבט מעמיק החודר לנבכי נפשו של האדם ומגלה לנו כמה דברים שכדאי שנכיר גם בעצמנו…
בני ישראל היו עבדים במצרים במשך שנים ארוכות, וחיו בתנאים קשים במיוחד. היציאה לחירות הייתה משאת נפשם, התגשמות החלומות, פסגת האושר. אך מהר מאוד הם גילו שיחד עם החירות מגיעה גם האחריות.
עבד אינו נתבע ליטול אחריות על מעשיו, אך בן חורין נדרש להכיר באחריותו על מעשיו, על הסובב אותו, על עתידו. בני ישראל יצאו ממצרים אל החירות אך מהר מאוד הם גילו שהחירות כרוכה במצוות, והתגלית הזו ערערה אותם. הם כבר לא היו בטוחים מה עדיף: להיות עבד במצרים שחי ב"חינם", ללא מצוות וללא אחריות, או להיות בן חורין שאחראי לקיומו הגשמי ולמצבו הרוחני.
מצב מבלבל זה הביא אותם לידי זיכרון סלקטיבי מוזר, לפיו הם "זכרו" היטב את הדגים והירקות שאותם אכלו במצרים, אך "שכחו" את הסבל המר והעבודה הקשה שהייתה להם שם. מרחוק, כאשר העול המאיים של האחריות ניצב מול העיניים, לפתע הסבל מהעבר נראה פחות נורא והעבודה נראתה כתשלום סביר תמורת דגים וירקות…
אך אלוקים לא וויתר להם. החירות באה עם האחריות, ובני ישראל ילמדו זאת בדרכים שונות עד שיתבגרו ויהפכו לבני חורין אמיתיים, כאלה שצועדים קדימה כשהם נוטלים את האחריות בשמחה על שכמם.