להתמקד במעשה

פרשת בהעלותך – תשפ"ג

הרב הגאון שמואל רבינוביץ רב הכותל המערבי והמקומות הקדושים

בפרשת 'בהעלותך' אנו קוראים על הוראה שניתנה למשה להכין חצוצרות שישמשו את המקדש ואת העם. במקדש שימשו החצוצרות לתקיעה בשעת הקרבת הקורבנות בחגים ובמועדים, ואת העם שימשו החצוצרות במהלך המסע במדבר, כאשר העם היה נקרא אל המשכן כדי לשמוע את דבריו של משה, או כשבני ישראל היו יוצאים למסע מחנייה אחת לחנייה אחרת. וכן לעתיד – כאשר העם יהיה בארצו וייצא למלחמה מול אויב. בכל המקרים הללו הייתה מצווה לתקוע בחצוצרות.

מצווה זו נראית במבט ראשון די שולית. לשם מה נחוץ לתת הוראה כיצד לקרוא לעם או איך לצאת למלחמה?

ניתן לעשות זאת בדרכים שונות לפי הענין והזמן, מה הדבר המיוחד שיש בחצוצרות שלכן הצטוו בני ישראל להשתמש בהן במקרים אלו?

ספר 'החינוך' הוא ספר שהתחבר בספרד במאה ה-13 ושם מחברו אינו ידוע בוודאות. בספר זה מפורטות כל המצוות שבתורה עם ההלכות המרכזיות שלהן, יחד עם טעמי המצוות שנכתבו בדרך כלל לפי הגותם של הרמב"ם והרמב"ן, והוא הפך לאחד מספרי היסוד של ארון הספרים היהודי מימי הביניים. הבה נתבונן בדבריו של ספר זה בהקשר למצוות החצוצרות:

לפי שבשעת הקורבן היו צריכים לכוון דעתם יפה… וגם צריך הקורבן כוונה שלמה לפני אדון הכול… וגם בעת הצרה צריך האדם כיוון גדול בהתחננו לפי בוראו שירחם עליו ויצילהו מצרתו – לכן נצטוו בתקיעת החצוצרות בעתים אלה. לפי שהאדם… צריך התעוררות גדולה אל הדברים, כי הטבע מבלי מעיר יעמוד כישן… ועוד יש תועלת בקול החצוצרות מלבד ההתעוררות אל הכוונה, כי בכוח הקולות יסיר האדם מליבו מחשבת שאר עסקי העולם ולא ייתן לב באותה שעה כי אם בדבר הקורבן. וידוע זה לכל אשר היטה אוזן לשמוע חצוצרות וקול שופר בכוונה.
(ספר החינוך, מצווה שפד)

מטרת החצוצרות, לפי דבריו של בעל ספר החינוך, היא למקד את האדם במעשה שהוא עושה – בהקרבת הקורבן או בתפילה לא-לוקים בעת צרה. מעשים אלו חשובים מספיק כדי שהתורה תפרט את הדרך הנחוצה לאדם כדי לכוון את התודעה ולהתמקד במה שלפניו.

לאדם יש נטייה להתפזר. אנו עושים מעשים חשובים אך איננו נותנים את הדעת אליהם. זה יכול להיות כאשר אנו עושים מצווה כלשהי – תפילה או מצווה אחרת – ואנו מוצאים את עצמנו מניעים את השפתיים כאשר המחשבות משוטטות במחוזות אחרים. זה יכול להיות גם כאשר אנו מתייחסים אל הזולת אך איננו ממוקדים בו.
דוגמה טובה לכך תהיה אצל הורה שמטפל בילדו הרך ומתעסק תוך כדי זה במכשיר הסלולר. האם זו דוגמה קיצונית מדי? נראה שמדובר דווקא במקרה רווח.

כאשר אנו עושים מעשה בלי להתמקד בו, אנו מפסידים בכפליים. בדרך כלל המעשה שאנו עושים ייעשה בצורה לא מושלמת. אם זו תפילה נמצא את עצמנו מדלגים בטעות על קטעים ממנה כאשר איננו ממוקדים בה, ואם בדוגמה השנייה שהבאנו – טיפול בילד – הילד מרגיש היטב אם ההורה מתעניין בו או בדברים אחרים. אך יש בכך הפסד נוסף: המעשים הנכונים שאנו עושים בונים את האישיות שלנו. כל מצווה, כל מעשה טוב, כל יחס אל הזולת – מעצב אותנו כאישיות שלמה יותר. כאשר אנו עושים מעשה מתוך מחשבה מפוזרת, כוחו של המעשה פג ואיננו משמעותי עבורנו.

כאשר אנו מביטים על ילדים רכים, נוכל לראות אותם עוסקים במשחק מתוך ריכוז גבוה. אין זה פלא. הרי ילדים אינם מוטרדים מהמחר או ממה שקרה אתמול, אין להם משכנתא לשלם או יחסים מורכבים עם הבוס בעבודה, וכפי שכתב הסופר פולטון אורסלר: "המחשבות נעות כל הזמן בין חרטה על האתמול לפחד מן המחר". אך זהו האתגר העומד בפנינו כמבוגרים – להצליח להתמקד במעשה הנכון, בכוונה ובריכוז, וכך לעשות אותו בצורה המיטבית ולהפיק ממנו את התועלת המירבית.