מנוס לחופש

“ולמה כתבה ? משה רבינו – כאן? כדי להפסיק בין פורענות ראשונה לפורענות שנייה. מה היא הפורענות השנייה? ‘ויהי העם כמתאוננים’; ופורענות ראשונה  ‘ויסעו מהר ה’ ‘.”
(תלמוד בבלי, מסכת שבת דף קטז)

על פי דעה זו, נכתבו כאן פסוקים אלו המביעים ביטחון ואמונה באלוהים המגן על עמו מפני אויביו, כדי לשבור רצף של מאורעות שליליים המתוארים בתורה.

ומה הם אותם מאורעות? מאורע שלילי מובהק אכן מופיע מיד לאחר הפסוקים הללו, שם מתוארת תלונת העם על הקושי של ההליכה במדבר, ולאחריה תלונה נוספת המביעה באופן אבסורדי למדי געגועים לתקופת העבדות במצרים.
אך מהו המאורע השלילי הראשון? תשובת חכמי התלמוד היא קצרה: “ויסעו מהר ה’ “. הנסיעה מהר סיני, הר ה’, שבו חווה העם את ההתגלות הפומבית של ‘מעמד הר סיני’ ולמרגלותיו חנה במשך שנה תמימה, מקבלת בתלמוד פרשנות שלילית ומכונה “פורענות”.
אין ספק שהנסיעה מהר סיני כשלעצמה, לא הייתה מאורע שלילי, זאת משני טעמים: ראשית, הנסיעה הייתה בצו אלוהי; ושנית, הלא נסיעה זו הייתה יציאה למסע שסופו בהגעה ל”ארץ כנען”, הלא היא הארץ המובטחת והמיוחלת, ארץ ישראל. מדוע, אם כן, היא נחשבת לאירוע שלילי?
הפרשנים שעסקו בשאלה זו, ציטטו מדרש שמקורו אינו בידינו, ולפיו הסיבה שנסיעת העם מהר סיני נחשבת לאירוע שלילי, היא מפני “שנסעו מהר סיני בשמחה, כתינוק הבורח מבית הספר, אמרו: שמא ירבה וייתן לנו מצוות”. הנסיעה עצמה הייתה חיובית ורצויה, אך האווירה ששררה בעם בשעת עזיבתו של הר סיני, הייתה דומה לאווירה בכיתת ילדים המסיימים שנת לימודים ויוצאים לחופש.
על ילדים אין לבוא בטענות, השמחה בבוא החופש מובנת וטבעית; אך מאנשים בוגרים מצופה להכיר בחשיבותה של המחויבות הערכית, ולראות רגעים של חופשה כהפוגה המיועדת לצבירת כוחות לשם מטרה נעלה. החופש איננו מטרה לעצמו. הוא צורך אנושי שיש למלא אותו, אך לא כילד העוזב את בית הספר בסוף שנת הלימודים ומנסה להדחיק ולשכוח את מה שרכש בשנה זו.
כפי שאנו קוראים בהמשך הפרשה, לא לחינם נמשל העם ל’תינוק’. אכן, היה זה שלב די ראשוני בהתפתחות הרוחנית של העם. רק לפני כשנה הם יצאו ממצרים, סבל העבדות וההשפלה עדיין טרי בזיכרון, והנה, עם הקושי הראשון הם מבקשים לשוב למצרים. על פי דברי המדרש, הנסיעה מהר סיני הייתה ספוגה ברצון ? שהוא כאמור, די טבעי בשלב של טרום-בגרות ? להשתחרר, לפרוק עול ולברוח ממחויבות.
מחויבות איננה עול מכביד. להיפך. היא זו שמעניקה משמעות לאדם; דווקא מתוך מחויבות אדם מוצא את החירות הפנימית המכוונת אותו למימוש וליצירה חיובית. וכדברי המשורר בן המאה ה-11, רבי יהודה הלוי: “עבד ה’ ? הוא לבדו חופשי”.