מסע אל הלא-נודע

טרם המסע, מתארת התורה את אופן מסעותיהם של עם ישראל במדבר: ענן א-לוקי היה שוכן בכל עת על המשכן, ובלילה היה הענן דומה לאש. אותו ענן, שסימל את הנוכחות הא-לוקית, היה קובע לעם מתי עליהם לנסוע, ומתי והיכן עליהם לחנות. וכך אנו קוראים בפרשה:

ולפי העלות הענן מעל האוהל, ואחרי כן יסעו בני ישראל. ובמקום אשר ישכון שם הענן, שם יחנו בני ישראל. על פי ה’ יסעו בני ישראל, ועל פי ה’ יחנו. כל ימי אשר ישכון הענן על המשכן – יחנו. ובהאריך הענן על המשכן ימים רבים… ולא יסעו. ויש אשר יהיה הענן ימים מספר על המשכן… על פי ה’ יסעו. ויש אשר יהיה הענן מערב עד בקר… או יומם ולילה… או יומיים, או חדש, או ימים… על פי ה’ יחנו, ועל פי ה’ יסעו…
(במדבר ט, יז-כג)

בפסוקים אלה מתוארת התמסרות מוחלטת של עם ישראל לרצון הא-לוקי. כשהענן היה מתרומם מעל המשכן ידעו בני ישראל שעליהם לצאת לדרך ולנוע בעקבותיו; וכשהענן היה עוצר, הם ידעו שעליהם לחנות במקום זה. אף פעם הם לא ידעו כמה זמן יארך המסע אותו הם נוסעים, וכמה זמן תארך החנייה שלהם. בכל לילה הם הלכו לישון מתוך ידיעה שמחר השכם בבוקר הענן עשוי לעלות, ויהיה עליהם לצאת לדרך; ומצד שני, הענן עשוי להישאר על המשכן עד למועד לא ידוע, ויהיה עליהם להישאר היכן שהם עד שינוע הענן. לעיתים, זמן החנייה עשוי היה להיות קצר מאוד: בערב היו בני ישראל חונים לאחר מסע ארוך, והשכם בבוקר היו נעים שוב בעקבות הענן.

מדוע ראה א-לוקים צורך באופן כזה של מסע? מדוע לא היו יכולים בני ישראל לדעת מראש את מסלול מסעם, ואת משך הזמן בו ישהו בכל חנייה?

נראה כי מסע שכזה שאין בו ידיעה מראש, אלא כפיפות מוחלטת לרצון הא-לוקי, נועד להכשיר את עם ישראל לחייהם כעמו של א-לוקים בארץ ישראל. מסע זה מטרתו להטמיע את האמונה המוחלטת בא-לוקים: הוא שמספק להם מזון ומים והוא שקובע להם ללא הודעה מראש, את זמני הנסיעה ומקומות החנייה. רק כך יוכל עם ישראל לשמר את האמונה הזו גם בשבתם בארצם, בעתות שלום ושפע כמו בעתות מלחמה ומחסור. מסע זה הוא הנותן את הכוח לכל יהודי להתמסר לערכי הטוב, הצדק והמוסר בכל קושי ובכל מחיר.

כשהענן היה עולה מעל המשכן או עוצר במקומו, לא היו כולם בהכרח מבחינים בכך, והיה צורך להודיע לכל העם על היציאה למסע או על העצירה. לצורך כך נוצקו שתי חצוצרות מכסף, בהם תקעו הכוהנים בכל פעם שהענן היה נע. חצוצרות אלו שימשו גם לכנס את העם סביב למשכן בעת שהיה משה נצרך למסור הודעה מאת א-לוקים.

בסיומם של הפסוקים המתארים את ייעודם של החצוצרות, מופיע ציווי תמוה:

וכי תבואו מלחמה בארצכם על הצר הצורר אתכם, והרעותם בחצוצרות, ונזכרתם לפני ה’ א-לוקיכם ונושעתם מאויביכם. וביום שמחתכם, ובמועדיכם, ובראשי חודשיכם, ותקעתם בחצוצרות על עולותיכם ועל זבחי שלמיכם, והיו לכם לזיכרון לפני א-לוקיכם…
(במדבר י, ט-י)

אנו מצווים להריע בחצוצרות בעת מלחמה, ובכך להיזכר לפני א-לוקים ולהיוושע מן האוייבים. כמו כן בזמני שמחה, בחגים ובמועדים, אנו מצווים לתקוע בחצוצרות בבית המקדש ולהיזכר לטובה לפני א-לוקים. קל להבין מדוע חצוצרות הם כלי המשמש להעברת הודעות לציבור גדול, אולם מדוע א-לוקים זקוק לחצוצרות על מנת לזכור את עמו?

דומה כי הטעם לכך נעוץ בשימוש שנעשה בחצוצרות בעת המסע במדבר. החצוצרות – בהן השתמשו להודיע לעם על יציאה לדרך באופן פתאומי – מסמלות את ההתמסרות המוחלטת של עם ישראל לא-לוקיו, לכן, בעת שעם ישראל תוקע בהן, הוא נזכר לטובה לפני א-לוקים.

מציאות חיינו מובילה אותנו במסע מפותל. לא פעם מוצאים אנו את עצמנו עומדים מול מצבים פתאומיים, אליהם לא צפינו ונערכנו מראש. יכולים אנו לשאוב מאותה אמונה מוחלטת בא-לוקים אותה נשאו בני ישראל במדבר, ומכוחה לצלוח את אותן המהמורות מתוך שלווה ושמחה.