בין גאוות מצרים לענוות ישראל

בין גאוות מצרים לענוות ישראל – פסח

הרב הגאון שמואל רבינוביץ– רב הכותל המערבי והמקומות הקדושים

כיום קשה להאמין, אבל המעצמה הכלכלית האדירה בעולם הקדמון, של לפני 3,500 שנה הייתה מצרים. אמנם שכנתה של ישראל מדרום, עדיין טוענת לכתר האומה הערבית החשובה והוותיקה, אך בפועל היא מדינה ענייה ועלובה שימי הזוהר שלה משתרכים הרחק מאחוריה.

כדי להבין את לב הרעיון של גאולת מצרים, אותה אנחנו חוגגים בחג הפסח, עלינו להבין מי הייתה האימפריה המצרית המפוארת, ואת הניגוד החריף בין גאוותה האכזרית, לבין צניעותה של הארץ המובטחת – יעדם של בני ישראל היוצאים ממצרים.

מצרים של אז אינה רק מעצמה עשירה ומשגשגת, עתירת מחצבים כמו זהב ונחושת, כלכלה מפותחת וצבא חזק, היא גם מעצמת ידע וחכמה. חרטומיה בקיאים במדעים מדויקים, לצד מאגיה וכשפים. היסטוריונים סבורים שבמצרים העתיקה הומצא גלגל החישור הראשון. ידיעה העולה בקנה אחד, עם דברי חז"ל, שלא היתה עגלה יוצאת ממצרים אלא ברשות פרעה, כדי שלא לחשוף את הסוד המהפכני לאומות אחרות.

מעצמה כלכלית כזו, מייצגת היטב את מידת הגאווה. הגאוותן סבור שהוא אדון לגורלו, כל הישגיו הם פרי עבודתו ומעשה ידיו (self made man). הוא אינו שואב מים ממעיין החיים, אלא רואה את עצמו כנקודת הנביעה של המעיין. 'לי היאור ואני עשיתיני' מכריז פרעה בגאווה: 'מי הוא האלוקים אשר אשמע בקולו?'

מולו ניצב משה רבינו, העניו מכל אדם, שאינו מייחס דבר אל כוחותיו. גם כאשר הוא מוביל את עשר המכות, שינויים בלתי נתפסים של הטבע, משה בעיני עצמו, מבין שהוא רק שליח הבורא, שנשלח להזהיר ולצוות את פרעה כי ישלח לחופשי את העם הנבחר.

יציאת מצרים היא המסע ממצרים הפורה והמשגשגת, שמייחסת את הצלחתה בכל תחום, לעצמה. לנילוס המשקה את שדותיה, לחכמיה וחרטומיה, לרכב ולפרשים. שיכורת כוח, מלאה בעצמה, ומשוכנעת בכוחה האינסופי. אל ארץ ישראל המבינה כי אין לה משלה כלום. ארץ נטולת מרבצים ואוצרות טבע, שאין לה על מי להישען מלבד הבורא. 'ארץ אשר למטר השמים תשתה מים', אשר המתגוררים בה, נושאים תמיד עיניים לשמים לבקש על חייהם.

בתהליך המכונן של גאולת מצרים, יוצא עם ישראל מהמקום שמבטא את שיא הגאווה, אל ארץ שכולה ענווה. משעבוד אל מלך גאוותן הרואה בעצמו אל, לחירות עולם תחת הנהגתו של העניו מכל האדם אשר על פני האדמה. מעם שפונה עורף אל ההשגחה הא-לוקית, מתנשא ורואה בקיומו  עלי אדמות את חזות הכל. אל הייעוד כעם נבחר, אשר נושא עיניים אל בורא העולם, ומייחס אליו את הצלחתו. העם שעתיד להאיר לגויים כולם, את סוד האמונה בא-ל אחד, ומספר על קיום ניסי שאינו תלוי בכוחות הטבע, כי אם בבורא המקיים את העולם.

אלפי שנים לאחר אותו נס, אנו חוגגים את חג הפסח, כשכאן בארץ ישראל, כולנו מרגישים את השגחת הבורא, ויודעים בבירור שאנחנו חיים בנס. תחושה המתחזקת בשנה האחרונה, כאשר כל בר דעת רואה איך אויבנו מקיפים אותנו מכל כיוון, ומבקשים כמו בכל דור ודור, לעמוד עלינו ולכלותנו, אך הקב"ה מצילנו מידם.

אנחנו שיצאנו ממצרים, כבר יודעים שאין טעם לייחס כוח או חשיבות לגורם אחר מלבד הבורא המוציא אותנו מתחת סבלות מצרים. איש לא יושיע אותנו אם לא נקרא אל הבורא בקול גדול שיחוס עלינו ברחמיו, וכימי צאתנו ממצרים יראנו אלוקים נפלאות.