הרב שמואל רבינוביץ – רב הכותל המערבי והמקומות קדושים
בסוף מסכת תענית במשנה, מופיעה קביעה מפתיעה של חז"ל: "לא היו ימים טובים לישראל כחמישה עשר באב וכיום הכיפורים". שבהן בנות ירושלים יוצאות בכלי לבן… ומה היו אומרות?
"בחור, שא נא עיניך וראה, מה אתה בורר לך, אל תתן עיניך בנוי, תן עיניך במשפחה…"
על פניו, יש כאן השוואה תמוהה. יום הכיפורים הוא יום של כובד ראש, צום, מחילה וקרבת אלוקים נשגבת. מה לו ולט"ו באב, יום שנראה במבט ראשון כחג של שידוכים וטבע? מה מעמיד את שניהם באותה שורה של קדושה ושמחה?
התשובה טמונה במושג אחד שמעניק לשניהם את עוצמתם: ההזדמנות השנייה.
יום הכיפורים הוא יום ההזדמנות השנייה בינינו לבין בורא עולם. זהו היום שבו ניתנו הלוחות השניות, היום שבו נסלח חטא העגל והוכח שגם לאחר נפילה עמוקה – הדרך חזרה תמיד פתוחה, והקשר אינו אבוד. יום סליחה ומחילה מידי שנה כנאמר: "כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם" – אין הזדמנות שניה יותר גדולה מזו.
גם ט"ו באב הוא יום של הזדמנות שניה. זהו יום ההזדמנות השנייה בינינו לבין עצמנו. הוא נולד מתוך היסטוריה כואבת: ספר מלכים כיצד בעקבות מעשה ׳פילגש בגבעה׳ פרצה מלחמת אחים נוראה, שבה שבט בנימין כמעט ונכחד לחלוטין. השבועה שלא לתת להם נשים יצרה נתק שנראה סופי ובלתי הפיך. והנה, דווקא שם, מתוך תחתית השאול, העם והמנהיגים בחרו שלא לוותר ובט"ו באב – לאפשרלבני בנימין לשוב ולבוא בקהל. זו הייתה הצהרה: אין נתק שאי אפשר לאחות, ואין אדם שאי אפשר לתת לו הזדמנות נוספת.
מתוך היסוד הזה הפך ט"ו באב ליום של שידוכים ובניין בתים. אך המסר שלו אינו מיועד רק לצעירים בתחילת דרכם, אלא מופנה בעוצמה גדולה דווקא לאלו שעדין מחפשים. לאלו שעברו סבבים מתישים, חוו אכזבות, או שהגיעו לגיל מבוגר יותר וחוששים בסתר לבם שזמנם עבר, שהרכבת נסעה וההזדמנות חלפה.
ט"ו באב בא להשמיע קול אחר: אף יום לא מאוחר מדי, ואף פעם לא פספסתם.
גם ביום הכיפורים וגם בט"ו באב, אבא שבשמיים מעביר לנו את אותו המסר: תמיד יש עוד הזדמנות. הקדוש ברוך הוא לא מתייאש מאיתנו, והוא מבקש מאיתנו לא להתייאש – לא מהקשר איתו, ולא מהיכולת שלנו לבנות בית.
אלו הימים הטובים ביותר בשנה, מפני ששניהם נושאים את הבטחת ההתחדשות: האפשרות לתקן, להתחיל מחדש, ולדעת שההזדמנות שלכם עודנה מחכה.
