אחריות סביבתית – פרשת נצבים וילך

פרשת נצבים – וילך תשפ"ו

הרב שמואל רבינוביץ – רב הכותל המערבי והמקומות הקדושים

אחד המאפיינים של העולם המערבי, הוא היותו עסוק בהישגים אישיים ובשאיפה להצלחות פנומנליות. מיליארדי בני אדם נעים זה לצד זה, והם רואים באחר כמי שמתחרה על ההצלחה ומאיים על פרטיותם.

תפיסה זו יוצרת בעיה חברתית מהותית. חברה בריאה מושתתת על עזרה הדדית, שבה תפקידו של החזק לתמוך בחלש ולסייע לו לצאת ממצבו, המבוססת על ההבנה כי גלגל חוזר בעולם: היום אני עוזר לך, ומחר ילדך יעזור לילדי. אולם כאשר כל אדם עסוק בעצמו, אין לאנשים פניות לחשוב על הבעיות של האחר. מכאן עלולה להתפתח אידיאולוגיה של דאגה מדומה: צריך לתת לאנשים להסתדר לבד, אי אפשר שיהיו נטל על החברה, וכל אדם אחראי לעצמו.

גישת "שלום עלי נפשי", שבה העיקר הוא שלי יהיה טוב, היא גישה מסוכנת. בסופו של דבר, הקלקולים סביבנו מגיעים גם אלינו, ואי אפשר להתעלם מהם.

גישה זו בולטת גם בעניינים רוחניים וערכיים. דווקא שם נוצר לעיתים טאבו שלפיו אין להתערב בחייו של האחר, ואין לאדם רשות או זכות לומר לו מהי האמת ומה נכון עבורו. כך מתפתחים עולמות שלמים של אנשים החיים על פי העיקרון של "איש הישר בעיניו יעשה", בעוד ערכי המוסר הולכים ונשחקים. העולם הנאור מעדיף לעיתים להתעלם מן התוצאות ולבלוע אותן, העיקר שלי יהיה טוב.

פרשת ניצבים, הנקראת בסמוך לראש השנה, באה לומר בקול גדול שהדרך היחידה להבטיח שנה חדשה וטובה ועולם מתוקן ומוצלח היא התפיסה של "ערבות הדדית".

גישה זו, המכונה בעולם בשם "אחריות חברתית", מבוססת על מעשה עממי המובא על קבוצת אנשים שישבה בתוך ספינה. אחד הנוסעים לקח מקדח והתחיל לקדוח חור ברצפה תחת כיסאו. ראו אותו שאר הנוסעים ואמרו לו בבהלה: "מה אתה עושה?!" ענה להם: "מה אכפת לכם? הרי תחת הכיסא שלי אני קודח, לא תחת שלכם!" אמרו לו: "הנזק אכפת לנו, שהרי המים יעלו ויטביעו את הספינה כולה, וכולנו נטבע יחד עמך".

הידיעה שכאשר מים עכורים זורמים בביתו של האחר, הם עלולים בסופו של דבר להציף את העולם כולו, היא תיאור של המציאות האנושית. זו בדיוק נקודת המוצא של רעיון הערבות: אין באמת "רק תחת הכיסא שלי". מה שקורה לאדם אחד עשוי להשפיע בסופו של דבר על החברה כולה.

תפיסה זו היא הבסיס לגישה היהודית העוסקת בערכי האמת ובעיצוב הנשמה הפנימית. אי אפשר להותיר את העולם ללא אחריות, כך שכל אחד יתנהג כפי שנוח לו. בסופו של דבר, ספינת הערכים הכללית עלולה לטבוע, והעולם עלול להגיע למצב המתואר בדור המבול, שבו "מלאה הארץ חמס".

כדי להבין את חשיבותו של רעיון זה, הפרשה פותחת במילים:

"אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי ה' אֱלֹקֵיכֶם רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם זִקְנֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם כֹּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל. טַפְּכֶם נְשֵׁיכֶם וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בְּקֶרֶב מַחֲנֶיךָ מֵחֹטֵב עֵצֶיךָ עַד שֹׁאֵב מֵימֶיךָ"
(דברים כט, ט-י)

התורה, המקפידה על כל מילה וניסוח ואין בה דבר מיותר, אך כאן בוחרת להאריך ולפרט את כל סוגי האנשים המרכיבים את עם ישראל: מנהיגים ופשוטי עם, גברים ונשים, מבוגרים וילדים, בני הארץ והגרים. כולם ניצבים יחד.

המסר הוא, שהדרך לבנות עולם מתוקן אינה יכולה להישען על יחידים בלבד. כולם שותפים, כולם נצרכים, ולכל אדם יש מקום ותפקיד במאמץ המשותף.

למחויבות זו ניתן משנה תוקף כאשר נתחדשה הערבות בעם ישראל. בפרשה מתואר כיצד אוסף משה, ביומו האחרון עלי אדמות, את כל עם ישראל ומציג בפניהם סטנדרט חדש של ברית עם האלוקים. מעתה ואילך כל אחד מבני ישראל יהיה אחראי גם על מעשיו של זולתו. וכלשון הגמרא: "כל ישראל ערבים זה בזה". (תלמוד בבלי, סנהדרין כז).

לאחר שהתחדש דין ערבות הדדית בעם ישראל, אין הדבר תלוי בדעתו של אדם, ומי שיש בידו להשפיע על הסובב אותו ואינו עושה כן, יש לו אשמה בתוצאות, וכמאמר הגמרא:

"כל מי שאפשר למחות לאנשי ביתו ולא מיחה – נתפס על אנשי ביתו, באנשי עירו – נתפס על אנשי עירו, בכל העולם כולו – נתפס על כל העולם כולו'.
(תלמוד בבלי, שבת נד)

מי שיש בידו את הידע, הכלים והיכולת להשפיע, הן גשמית והן רוחנית, מחויב להיות מעורב ולסייע, ובפרט לאלה המושפעים ממנו.

הרעיון כולו מקופל בתוך דבריו הנפלאים של הרב יונתן זקס, רבה של בריטניה: "אני לא צריך שתסכים איתי, אני צריך שיהיה לך אכפת ממני!" אין צורך שכולם יחשבו אותו דבר. אין גם צורך שכולם יחיו באותה צורה. אבל יש חשיבות לכך שלכולם יהיה אכפת מן האנשים הנמצאים איתם באותה ספינה.

זו האמירה החשובה אותה באה פרשת ניצבים ללמד אותנו כהכנה לשנה החדשה: לא רק לדאוג לעצמנו, אלא גם לראות את מי שנמצא לידנו – מפני שבסופו של דבר, כולנו נמצאים באותה ספינה. וזו היא הדרך הבטוחה לשנה טובה ומתוקה.