קולות פנימיים ומשמעותם – פרשת ניצבים

הרב שמואל רבינוביץ – רב הכותל המערבי והמקומות הקדושים

במסכת אבות אומרת המשנה:

"בכל יום ויום בת קול יוצאת מהר חורב, ומכרזת ואומרת: אוי להם לבריות מעלבונה של תורה!"
(פרק ב' משנה ב')

עבור מי יוצאת בת הקול הזו, ולמי היא 'ממוענת'? אם הקול הזה יוצא מהר סיני בכל יום ויום, הוא אמור להגיע לאוזניים שלנו כדי להעיר אותנו מהתרדמת, לעורר אותנו לעבודת השם, ואם כן, מדוע אנחנו לא שומעים את הקול הזה?
הבעל שם טוב, (מייסד תנועת החסידות) מבאר שהקול הזה קיים במציאות, והוא נמצא אצל כל אחד, כל יום. והכוונה לתחושה המוכרת כל כך;
של חוסר שביעות רצון, של מועקה פתאומית בלתי מוסברת, ואולי אפילו של חוסר אונים או ייאוש.

לתחושה הזו שרובנו מנסים להתעלם ממנה או להדחיק אותה, קורא הבעל שם טוב "התעוררות".
החוויה הזו יכולה להשתקף במגוון צורות ופנים. לפעמים אנו חשים סוג של "התכנסות פנימית", הנפש שלנו מצטמצמת והופכת לכבידה. לפעמים, צפה בנו תחושה של ריקנות, כאילו כל מה שהשגנו וחווינו בחיים איבדו את משמעותם, פתאום אנו כמו משוטטים בעולם חסר עניין, שום דבר לא מעורר בנו הנאה.

לעיתים, אנו מתחילים להרגיש במלכוד, כמו אסיר במבוך. תחושה פתאומית של היעדר שליטה על החיים.
לדברי הבעל שם טוב תחושות פתאומיות ובלתי הגיוניות אלו, הן המה קריאות ההתעוררות שיוצאות מהר סיני כל יום. אלוקים קורא לנו, הוא רוצה להעיר אותנו. הוא רוצה שנשוב לחיות יחד עמו כמו בזמנים הטובים.
הנביא ירמיהו מתאר זאת כך:

"קול על שפיים נשמע, בכי תחנוני בני ישראל, כי העוו את דרכם שכחו את ה'…
"שובו בנים שובבים, ארפה משובתיכם…"
(ירמיה ג', כ"ב)

עם ישראל בוכה על השכחה מאלוקים, בוכה את ריקנותו ואת היגון האופף אותו כתוצאה מכך, ואלוקים עונה להם: שובו אליי, בנים 'שובבים', שובו אלי, ואני כבר ארפא אותכם.

בפרשתנו, פרשת ניצבים, שמכונה גם "פרשת התשובה", שנקראת מידי שנה בימי הרחמים והסליחות, נאמר:

"וְהָיָה כִי יָבֹאוּ עָלֶיךָ כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה אֲשֶׁר נָתַתִּי לְפָנֶיךָ וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ… וְשַׁבְתָּ עַד ה' אֱלֹהֶיךָ וְשָׁמַעְתָּ בְקֹלוֹ כְּכֹל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם".
(דברים ל', ב')

איזה קול אלוקי אנו שומעים "היום", בעת אשר אנו שבים אל ה' אלוקינו?
מפרש רבי צדוק מלובלין שזה הקול הנפשי העלום שמתעורר בנו תכופות. התחושה המוכרת הזו. וכשהמצוקה הפנימית הזו גואה בנו ומאיימת לשתק אותנו, הוא הזמן להיזכר: מהו הקול הזה ומי הוא הדובר אלינו. אז במקום לשקוע בעצבות ולהתמקם באזור הנוחות של ההתכנסות הפנימית החונקת והמעיקה, עלינו להיענות לקריאה האלוקית.

מה הוא רוצה מאיתנו ברגע זה? מעשה טוב ואפילו הקטן ביותר. מילה טובה לזולת, וויתור, פירגון, או אולי תפילה קטנה מעומק הלב, חיבור אמיתי לטוב.
אם נגיב לקריאה הזו בצורה הנכונה, נשתחרר מהר מאוד מתחושת התעוקה, "העננים יתפזרו והשמש תזרח" ואזי העולם יחייך אלינו שוב.