פרשת ניצבים
הרב הגאון שמואל רבינוביץ רב הכותל המערבי והמקומות הקדושים
פרשת ‘ניצבים’ היא הפרשה האחרונה שנקרא בשנה זו. את הפרשה הבאה, פרשת ‘וילך’, נקרא בין ראש השנה ליום כיפור. פרשת ‘ניצבים’ היא המשך של הפרשה הקודמת שבה שמענו את משה רבינו מתאר לעם ישראל את עתידו הצפוי בדורות הבאים, כאשר המסר המרכזי הוא שקיומה של המדינה היהודית אותה הם עתידים להקים אינו מובטח. במידה והעם יסטה מן התוכנית הא-לוקית להקים בארץ ישראל “ממלכת כהנים וגוי קדוש” מצבו עתיד להידרדר מבחינה כלכלית וביטחונית, עד שלבסוף יגורש מן הארץ ויגלה “בכל העמים מקצה הארץ ועד קצה הארץ” – נבואה שמימושה לאחר מאות שנים מכונה בפינו ‘גלות’.
לעומת הנימה הפסימית שבה סיימנו את הפרשה הקודמת, בפרשה זו אנו פוגשים נימה אופטימית יותר המתארת כיצד ארץ ישראל תהיה שוממה ונטושה בכל התקופה שעם ישראל יגלה ממנה – נבואה שגם היא התקיימה באופן מפתיע ביותר. לאחר מכן מתוארת שיבת עם ישראל אל א-לוקים ואל ארץ ישראל, שיבה רוחנית ושיבה גשמית, שתי שיבות שהתורה אינה מוכנה להפריד ביניהן:
ושבת עד ה’ א-לוקיך ושמעת בקולו… ושב ה’ א-לוקיך את שבותך וריחמך, ושב וקיבצך מכל העמים… והביאך ה’ א-לוקיך אל הארץ אשר ירשו אבותיך… ומל ה’ א-לוקיך את לבבך ואת לבב זרעך לאהבה את ה’ א-לוקיך בכל לבבך ובכל נפשך
(דברים ל, ב-ו)
זהו רק קטע קצר מנבואה זו המתארת את שיבת ציון הרוחנית והגשמית, ואנו נבקש לעמוד על המשפט “ומל ה’ א-לוקיך את לבבך”. מטאפורה זו משתמשת כמובן במצוות ברית-המילה המבטאת את הכנסת הילד שזה עתה נולד אל העם היהודי ואל המחויבות לייעוד היהודי. אך יש בה ביטוי לתפיסה מרתקת בנוגע לטיב האופי האנושי והיחס הנכון אל האדם החוטא.
הדימוי של התשובה כהסרת ערלה המכסה את הלב, מלמד אותנו כי החטא לעולם אינו פוגע בפנימיות של הנשמה היהודית. מאחורי ‘ערלת הלב’ שוכן לב בריא ופועם. קשה לראות אותו מפני שהוא מוסתר על ידי מסך של החלטות שגויות ומעשים מוטעים, אך כל הטעויות אינן אלא כיסוי לפנימיות. אדם החוזר בתשובה איננו צריך לברוא לעצמו אישיות חדשה, אלא לקלף מעליו את הכיסויים ולגלות את העומק החיובי שבתוכו.
דימוי זה מלמד אותנו גם על משמעות החטא שמסתיר אותנו. בעיניים פשוטות נראה לנו כי החטא מסתיר אותנו מהחברה ומעניק לנו דימוי שלילי שלדעתינו רחוק מלהיות מדויק. במבט עמוק יותר, החטא מסתיר אותנו מעצמנו. האדם החוטא מתרגל למבט שלילי על עצמו ומאבד תקווה. אך התורה אינה סבורה כך – החטא הוא כיסוי בלבד, אם נצליח להסיר אותו נגלה שאנו כלל לא מה שחשבנו, אנו טובים הרבה יותר.
יותר מכך, החטא יוצר חציצה בין האדם לא-לוקים, כפי שמתבטא הנביא ישעיהו: “עוונותיכם היו מבדילים ביניכם לבין א-לוקיכם” (ישעיהו נט, ב). האושר הגדול ביותר שהאדם מסוגל להשיג מתבטא בתחושת קירבה לא-לוקים. זהו שיאה של החוויה הדתית, הגדולה שבחוויות האנושיות. אך החטא מעכיר ומרחיק, מבדיל ומסתיר. אנו חשים מרוחקים וכתוצאה מכך בודדים ואומללים.
פרשת השבוע מלמדת אותנו כי הזיהוי בין החטא לאישיות שלנו שגוי. מאחורי מעטה החטא מסתתרת נשמה יהודית שאין בה רוע כלל. אנו נקראים להסיר את המסיכות, לגלות את הפנים האמיתיים, את הלב הפועם, ולחזור להיות קרובים לא-לוקים.
.jpg)
