פרשת וילך תשע"ז
הרב שמואל רבינוביץ רב הכותל המערבי והמקומות הקדושים
בפרשת השבוע אנו פוגשים את משה רבינו בימיו האחרונים, כשהוא פונה אל העם בגילוי לב ואומר: "בן מאה ועשרים שנה אנוכי היום, לא אוכל עוד לצאת ולבוא". משה, המנהיג הראשון של העם היהודי, זה שהוציא את העם ממצרים, הוריד את שני לוחות הברית מהר סיני והנהיג את העם במסירות בארבעים שנות שהותו במדבר, עומד כעת ונפרד מהעם, לא לפני שהוא ממנה את המנהיג הבא, יהושע בן נון.
מהי מתנת הפרידה שהותיר משה רבינו לעם ישראל? אנו קוראים השבוע את המצווה האחרונה מ'תרי"ג המצוות' שכתב משה רבינו בתורה: מצוות כתיבת ספר תורה. וכך נאמר:
"ועתה כתבו לכם את השירה הזאת ולמדה את בני ישראל, שימה בפיהם."
(דברים לא, יט)
ניתן להבין פסוק זה כרומז על 'שירת האזינו' שבפרשה הבאה, ואכן כך פירשו כמה מפרשני התורה. אך חכמי התלמוד הבינו שכוונת הפסוק היא לכל התורה:
"אף על פי שהניחו לו אבותיו לאדם ספר תורה, מצווה לכתוב משלו שנאמר 'ועתה כתבו לכם את השירה'."
(תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף כא)
קריאה זו מעלה תמיהה בעיני הקורא: מדוע מכונה כאן התורה בכינוי החריג "שירה"?
מדוע דווקא במצווה זו אנו מוצאים כינוי זה ולא במצוות אחרות?
הרב יחיאל מיכל אפשטיין (מרבני רוסיה במאה ה-19, מחבר סדרת הספרים 'ערוך השולחן') כותב על כך רעיון נפלא, ואלו דבריו:
כל מחלוקות התנאים והאמוראים והגאונים והפוסקים, באמת דברי אלוהים חיים המה, ולכולם יש פנים בהלכה. ואדרבה, זאת היא תפארת תורתנו הקדושה והטהורה. וכל התורה כולה נקראת שירה, ותפארת השיר היא כשהקולות שונים זה מזה, וזהו עיקר הנעימות. ומי שמשוטט בים התלמוד, יראה נעימות שונות בכל הקולות השונים זה מזה."
(הקדמת 'ערוך השולחן', חלק חושן משפט)
כלומר, ריבוי הדעות השונות, המחלוקות, הגישות והסגנונות בהבנת התורה, אינו תקלה. להיפך, זוהי מגמה מכוונת. ודווקא הסימפוניה הנפלאה של הקולות השונים, מתחברת ליצירה מדהימה השובה את לב כל השומע אותה.
זהו ייחודה של התורה. במקום אחר אנו מוצאים אמירה מפתיעה ביותר:
"אמר רב ינאי: אילו ניתנה התורה חתוכה [= פסוקה וברורה], לא הייתה לרגל עמידה."
(תלמוד ירושלמי, מסכת סנהדרין פרק רביעי)
התורה ניתנה במכוון כשניתן להגיע ממנה למסקנות שונות. ואכן, כל מי שמכיר מעט את עולם ההלכה, יודע שכמעט אין הלכה שאין בה מחלוקת. כבר אלפי שנים ועדיין לא הגיעו להכרעה ברורה?! שוב, אין זו תקלה. זוהי מגמה מכוונת, שסיבתה היא: כדי שתהיה לרגל עמידה, כלומר, שלכל אדם יהיה בסיס איתן בתורה שהוא יוכל להישען עליו.
אך לשם כך צריך האדם ללמוד את התורה. קריאה שטחית והסקה מהירה של מסקנות פזיזות אינה הדרך לרדת לעומקה של תורה. האדם צריך לעמול בלימוד התורה, להגות בה יומם ולילה, ורק אז הוא יכול להיכנס לאותו מעגל רחב של דעות שונות זו מזו, שעל כולן נאמר "אלו ואלו דברי אלוהים חיים". [לצערנו כיום ישנם רבים שאינם יורדים לעומקה של תורה והלכה, אך מבקשים לשנות ולבאר בתורה כשידיעתם בתורה קלושה מאד].
לכן נכתב הכינוי "שירה" במצווה זו של כתיבת ספר תורה. הכתיבה מסמלת את הקשר האמיץ של האדם אל התורה. כאשר אדם כותב לעצמו ספר תורה, הוא הוגה בו שוב ושוב, מעיין, בודק ומשווה, ואז הוא יכול לצרף את התובנות שלו אל אותה סימפוניה של צלילים שונים, צלילים שמתאחדים ליצירה מופלאה ? "שירת התורה".
