פרשת בלק – תשפ"ה
הרב הגאון שמואל רבינוביץ רב הכותל המערבי והמקומות הקדושים
בפרשת בלק אנו לומדים על בלעם שנשכר כדי לקלל את עם ישראל לקראת כניסתם לארץ ישראל, ועל כך שאלוקים הפך את הקללות לברכות. אחת מהברכות של בלעם הפכה להיות חלק מנוסח התפילה היהודי, ועמה פותחים את תפילת שחרית:
"מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל"
(במדבר כ"ד, ה)
הרקע לברכה זו מגיע לדברי חכמינו לאחר שבלעם נשא את עיניו אל עם ישראל- ואל צורת מגוריהם כנאמר:
"וירא את ישראל שוכן לשבטיו"- מה ראה? ראה שֶׁאֵין פתחי אוהליהם מְכֻוָּנִים זֶה מוּל זֶה"
(בבא בתרא דף ס)
מדוע נתון זה הלהיב את בלעם וגרם לו לקריאת השתאות כה נרגשת? על פניו, אופן קביעת פתחי האוהלים במדבר ("אינם מכוונים זה כנגד זה") תאם כל תכנון אנושי מקובל של מתחמי מגורים משותפים, וכי מדוע יקבע אדם פתח ביתו מול דלתו הפתוחה של שכנו?
ההסבר לכך, הפתחים המכוונים הם לא רק פתחים טכניים. בני ישראל הרהיבו את עיני בלעם בכך שלא הביטו גם במעשיו של השני. חלק גדול מהבעיות האנושיות נובעות מעיניים בולשות וחודרות; אותן עיניים של קנאה ותחרות, אותן עיניים של בוז וזלזול ואותן עיניים רעות של חיפוש חסרונות ועבירות בחיי הזולת או משפחתו.
קהילה מבורכת ומעוררת השתאות היא כזו שחבריה תומכים בזולת וערים למצוקותיו ולזעקותיו לעזרה, אבל לא חודרים לפרטיותו. האוהל של השני הוא שלו, ואין לנו רשות להביט בו ובוודאי שלא לרכל על מה שיש בו או אין בו.
קהילה איכותית היא כזו שאינה אדישה לבעיות הפרט, אבל לא להוטה, חלילה, לרחרח בחייו וחיי משפחתו, אם כדי לספק סקרנות, אם כדי 'לחנך' ואם כדי להתבונן במה אפשר לקנאות בהם. חייו של הפרט קודש הם ואין לנו רשות להתבונן בהם.
כשאדם מתרגל לא להסתכל בחייו של השני, גם החיים שלו עצמו הופכים להיות טובים יותר, משום שחלק גדול מהבעיות עלי אדמות נובע מכך שאנשים לא חדלים מלחשב את מסלולם לפי חיי הסביבה, החברה והמשפחה המורחבת.
כשצרה פוקדת חלילה את האדם, חלק גדול מההתמודדות שלו היא המחשבה המענה: "מדוע רק לי התרחשה הבעיה הזו ולא לאף אחד אחר". לעתים קרובות, תגובת הסביבה לבעיה אישית, מכל סוג, מעצימה את הקושי ומכבידה על ההתמודדות.
לא לחינם אחת מהברכות של שמחת הנישואין היא:
"שַׂמֵּחַ תְּשַׂמַּח רֵעִים אֲהוּבִים כְּשַׂמֵּחֲךָ יְצִירְךָ בְּגַן עֵדֶן מִקֶּדֶם"
זו תפילה לאלוקים שישמח את החתן והכלה האוהבים, כמו ששימח את אדם הראשון. מה מונח בתפילה זו, וכי חייו של אדם הראשון היו כה פורחים ועליזים? והרי את הסבל שלו בחלק גדול מחייו אנו לא רוצים לאחל לחתן ולכלה האהובים, ומה היה רע אם היינו מברכים אותם שיהיו מאושרים בלי להשוות אותם לאף אחד?
התשובה היא, חייו של אדם הראשון אכן היו "גן עדן", כי הוא היה לבד בעולם ולא היה לו במי לקנא… מעולם לא נפל בו הרהור: אוי, כמה טובים חייו של פלוני, כמה נעימים חיי המשפחה של אלמוני… בימים ההם לא היה פלוני ולא היה אלמוני. הוא ידע שמה שיש לו זה מה שיש, ועם זה צריך, ואפשר להתמודד. נטל הסביבה ותגובותיה לא רבץ על שכמו. כשנעדרות ה"עיניים" הבולשות, זה הרבה יותר קל.
הווי אומר: עיניים טובות ולב חומל – כן; עיניים בולשות ופה מרכל – לא.
