פרשת בלק – תשפ"ב
הרב הגאון שמואל רבינוביץ רב הכותל המערבי והמקומות הקדושים
במרכזה של פרשת 'בלק' ניצבים שתי דמויות, האחד מלך והשני דמות מיסתורית של נביא או קוסם. הראשון – בלק מלך מואב, ממלכה קטנה ממזרח לארץ ישראל; והשני – בלעם, דמות מורכבת של אדם בעל כוחות מאגיים שמאמין בא-לוקים אך איננו נכנע לו במהרה. בלק שרואה את עם ישראל מתקרב אל מואב חושש מפני הבאות. הוא יודע שעם ישראל יצא ממצרים, אימפריה שעד יציאת בני ישראל ממנה לא הייתה קבוצת עבדים שהצליחה להימלט ממנה, והוא שואל את עצמו מה יעלה בגורלה של ארצו כאשר עם ישראל יבקש לעבור בה או חמור מכך, לכבוש אותה.
בלק איננו סומך, כנראה, על הכוח הצבאי העומד לרשותו ולכן הוא מחפש פיתרון אלטרנטיבי. הוא שולח שליחים לבלעם, אותו קוסם מרוחק שמפורסם בכוחו לקלל ולברך, ומפציר בו לבוא אל ארצו ולקלל את עם ישראל. בלק משוכנע שהקללה לפחות תחליש את כוחו של עם ישראל ואולי אף תגרום להם תבוסה מוחלטת. בתחילה בלעם מסרב לבוא, אם מפני שא-לוקים לא העניק לו את רשותו לכך ואם מפני שהשכר אותו הבטיח לו בלק לא סיפק את רצונו. לבסוף שני החסמים מוסרים: בלק מעלה את השכר המובטח וגם א-לוקים מעניק לבלעם רשות לצאת לדרך, בכפוף לאזהרה שגם אם יתאמץ מאוד לא יצליח לקלל את עם ישראל. ובכל זאת, בלעם יוצא לדרך.
לאחר כמה תלאות מייגעות בדרך מגיע בלעם אל מואב ופותח בסדרה של פעולות שנועדו, לדעתו, לסייע לו לגבור על האזהרה הא-לוקית בנוגע לכישלון הקללה. הוא בונה מזבחות ומקריב בהם קורבנות, מפעיל קסמים שונים כמיטב המומחיות וניגש לקלל את עם ישראל. כצפוי, במקום קללות יוצאות מפיו ברכות. שלוש פעמים הוא חוזר על סדרת הטקסים המאגיים והתוצאה היא שהוא מברך שוב ושוב את עם ישראל. בפעם הרביעית הוא מתייאש ומברך שוב, הפעם מרצונו ובבחירתו, את עם ישראל.
מעניין שבמסורת היהודית יש התייחסות שלילית במיוחד לבלעם, הוא מתואר כרשע, מושחת ונואף; אך לבלק כמעט אין יחס שלילי. ייתכן שהסיבה היא ההבנה למניעיו של בלק מול הביקורת על מניעיו של בלעם. בלק פעל מתוך פחד. הוא באמת חשש מגורל ארצו ותושביה. גם אם הפעולה שלו הייתה שלילית, אך המניע שלו לא היה שחיתות ורוע. לעומתו, בלעם לא היה מאוים על ידי עם ישראל. הוא גר בארם, ממלכה צפונית ומרוחקת שעם ישראל לא עמד להתקרב אליה. המניע שלו היה צבירת הון. תמורת תשלום הגון הוא היה מוכן לקלל ולהשמיד עם שלא עשה לו מאומה.
אך הסיפור של בלעם מתחדד יותר כאשר אנו ניגשים אל ה'הפטרה' של פרשת השבוע, הקטע מספרי הנביאים אותו נהוג לקרוא בבית הכנסת לאחר קריאת הפרשה. ההפטרה קשורה בדרך-כלל לנושא מרכזי בפרשה וכך גם בפרשה זו. הקטע אותו קוראים בהפטרה זו הוא מדברי הנביא מיכה, בן המאה השמינית לפני הספירה. מיכה מוכיח את עם ישראל תוך שהוא סוקר אירועים היסטוריים שבהם הגן א-לוקים על עם ישראל, ביניהם סיפור הקללה והברכה של בלעם:
עמי, מה עשיתי לך ומה הלאתיך? ענה בי! כי העליתיך מארץ מצרים ומבית עבדים פדיתיך… עמי, זכור נא מה יעץ בלק מלך מואב ומה ענה אותו בלעם בן בעור
מיכה ממשיך ומבאר לשומעי לקחו את התגובה הרצויה בעיני א-לוקים לחסדים שעשה לעם ישראל:
במה אקדם ה', איכף לאלוהי מרום? האקדמנו בעולות? בעגלים בני שנה? הירצה ה' באלפי אילים? ברבבות אלפי שמן? האתן בכורי [תמורת] פשעי, פרי בטני [תמורת] חטאת נפשי?
הגיד לך אדם מה טוב ומה ה' דורש ממך: כי אם עשות משפט ואהבת חסד, והצנע לכת עם א-לוקיך!
(מיכה ו, א-ח)
מיכה שואל שאלה רטורית: כיצד ראוי להודות לא-לוקים על חסדיו, האם באמצעות קורבנות רבים, או אולי – חלילה – באמצעות קורבנות אדם כפי שהיה נהוג במרחב התרבותי של המזרח הקדום? והוא משיב: לא ולא! א-לוקים איננו חפץ בקורבנות אלא בהתנהגות מוסרית – עשיית משפט, אהבת חסד, וצניעות וענווה לפני א-לוקים.
מיכה איננו מתנגד, כמובן, לקורבנות אותם התורה מחייבת. אך הוא מבקש להעביר את הפוקוס אל העיקר. הקורבנות מתאימים רק כאשר האדם מתנהג על פי ערכי המוסר היהודיים. בכך רומז מיכה לעם ישראל: אל תאמצו את תפיסתו של בלעם שביקש "לשחד" את אלוהים באמצעות הקרבת קורבנות! א-לוקי ישראל איננו נוטל שוחד משום סוג. הוא מעוניין בבני אדם מתוקנים, מוסריים וערכיים. אל תהיו כבלעם שהאמין בא-לוקים נטול ערכים. האמינו רק בא-לוקים התובע מן האדם התנהגות מוסרית!
