נביא, קוסם ומה שביניהם

עם ישראל סיימו זה עתה מסע כיבוש מוצלח בו כבשו את ארצות האמורי, ומלך מואב חשש לגורל ארצו. הוא ידע כי סיכוייו מועטים מאוד לנצח את ישראל בקרב, ולפיכך הוא ביקש פתרונות בלתי קונבנציונאליים: הוא שלח את אנשיו הרחק מזרחה להזמין אדם בשם בלעם בן בעור מ’ארם נהריים’. בלעם זה היה ידוע כקוסם ונביא, וגם כאדם שברכותיו וקללותיו מתגשמות.

בלעם שואל את א-לוקים האם ללכת עם אנשיו של בלק, וא-לוקים אוסר עליו ללכת עימהם. שוב שולח בלק משלחת שנייה, גדולה וחשובה יותר, והם מבטיחים לו כל תמורה שיבקש. בלעם שוב שואל, והפעם א-לוקים מתיר לו ללכת עם נציגיו של בלק, בתנאי שיעשה רק את רצונו של א-לוקים.

בלעם חבש את אתונו והלך עם אנשיו של מלך מואב. א-לוקים כעס על כך, ושלח מלאך לעכב את בלעם בדרך שלוש פעמים, בלעם לא ראה את המלאך, אולם האתון ראתה אותו, וניסתה להימלט מפניו. בפעם השלישית, לא היה לה לאן לברוח, והאתון רבצה תחתיה. בלעם כעס מאוד על אתונו, והיכה אותה שוב ושוב. ואז התרחש הבלתי-ייאמן: האתון פתחה את פיה, ודיברה אל בלעם! האתון מחתה בו על כך שהיכה אותה, ואילו בלעם טוען כי היא זו שמתעללת בו. האתון מצידה השיבה: “הלוא אנכי אתונך אשר רכבת עליי מעודך עד היום הזה, ההסכן הסכנתי לעשות לך כה?! ויאמר: לא!” אז פקח א-לוקים את עיניו והוא ראה את מלאך א-לוקים עומד לנגדו. בלעם שאל האם עליו לשוב לאחוריו, ומלאך א-לוקים השיב כי ימשיך בדרך אל בלק, ורק את הדברים שישים א-לוקים בפיו ידבר. בלעם הגיע אל ארץ מואב, וניסה לקלל את עם ישראל שלוש פעמים, משלושה מקומות שונים, אולם מפיו יצאו רק ברכות על ראשם של ישראל.

מתוך מבט בוחן על המאורע, מתגלה אופיו של בלעם, ובתוך כך גם המסר הטמון במעשה זה של בלעם והאתון. בלעם היה אומנם נביא א-לוקים, היו בידו כוחות רוחניים גדולים: ברכותיו וקללותיו היו מתקיימות, והוא היה מסוגל לשוחח עם א-לוהים כרצונו. אולם הוא לא היה מחובר לרצון הא-לוקי. הוא השתמש ברצון הא-לוקי לצרכיו, אך לא היה מאוחד עימו. לכן לעיתים הוא כונה: “קוסם”, שכן אומנם היה נביא א-לוקים, אך התנהלותו הנבואית הייתה כשל קוסם ומכשף.

שוב ושוב צפה תכונה זו בהתנהלותו של בלעם: כשאנשיו של בלק באו אליו, הלא ידע כי ה’ הוא א-לוקי ישראל, וכי אין ברצונו לקללם, ולמרות זאת המתין לשאול אותו. וכך גם בבוא המשלחת השנייה, ניסה בלעם שוב את מזלו. כשא-לוקים ראה כי בלעם משתוקק ללכת למואב, הוא התיר לו ללכת, בתנאי שיעשה רק כדבריו של א-לוקים. אולם בלעם הלך מתוך תקווה כי רצונו של א-לוקים ישתנה, ויוכל בסופו של דבר לקלל את ישראל.

זהו גם המסר שניתן בפי האתון: זה שנים שאתה רוכב עליי יום אחר יום, ואני נאמנת לך, אולם ברגע שמתרחש משהו לא לרוחך, אתה מכה אותי?! שאלת את עצמך מדוע אני מתנהגת כך?! ניסית להבין אותי?!

בנבואותיו על ישראל, בלעם מעיד על עצמו כי הוא: “שומע אמרי א-ל, ויודע דעת עליון” (במדבר כד, טז), ועל כך נאמר בתלמוד:

הרי את דעת בהמתו לא היה יודע – דעת עליון היה יודע?! אלא שהיה יודע לכוון אותה שעה שהקדוש ברוך הוא כועס בה.
(ברכות ז, א)

חכמי ישראל מתייחסים לפער זה שהוצג בפתיחת פי האתון: בלעם לא ידע אפילו להבין את הלך רוחה של הבהמה שרכב עליה, וכי יכול היה לדעת את דעתו של א-לוקים? על כך הם משיבים, שבלעם ידע לכוון לרגע היחיד ביום בו א-לוקים כועס, וברגע זה ניסה לקלל את ישראל. בלעם בנבואתו לא היה מחובר לא-לוקים, אלא רק ידע לרתום את הכוחות הא-לוקיים לצרכיו שלו.

ממעשה זה אנו יכולים ללמוד גם על אופיו הרצוי של הקשר שלנו עם א-לוקים. קשר כזה החותר להכיר את רצונו של הבורא, ולמצוא בנו את הרצון הזה, במקום קשר השואף לרתום את הבורא לצרכינו. מכאן נוכל ללמוד גם על טיב הקשר הראוי במערכת היחסים הזוגית ובכל מערכת יחסים שבינינו לזולתנו: אל לנו להבין את הזולת רק מן הזווית שלנו, ולנצל את מערכת היחסים לצרכינו שלנו; עלינו לשאוף להכיר את זולתנו, לנסות להבין את המניעים העומדים מאחורי התנהגויות שאינן אופייניות לו, ולהתחבר אליו בכנות.