שומרים על העיניים – פרשת בלק

פרשת בלק תשפ"ו

הרב שמואל רבינוביץ – רב הכותל המערבי והמקומות הקדושים

לאורך ההיסטוריה היה העם היהודי מטרה משותפת לאומות העולם. פעמים רבות, יריבויות עמוקות ומחלוקות ממושכות נדחקו הצידה כאשר עלתה האפשרות לפעול נגד היהודים.

תופעה זו, מקבלת ביטוי בולט בפרשה זו. התורה מתארת שיתוף פעולה יוצא דופן בין שני עמים יריבים – מואב ומדין – אשר התאחדו מתוך חשש מפני התפשטות כוחו של עם ישראל. על חריגותו של החיבור הזה נאמר במדרש:

"וילכו זקני מואב וזקני מדין (במדבר כב, ז), מימיהם לא עשו שלום זה עם זה, שנאמר 'המכה את מדין בשדה מואב' (בראשית לו, לה) וכשבאו להילחם עם ישראל, עשו שלום זה עם זה "

במסגרת אותה מזימה, פנה בלק בן ציפור, מלך מואב, אל בלעם בן בעור – כהן הדת הבכיר של מדין, שזכה למעמד הגבוה ביותר של 'נביא' בקרב אומות העולם. בלק הציג בפניו חשש מפני כוחו ההולך וגובר של עם ישראל וביקש ממנו להשתמש בכוחו הרוחני כדי לקלל את העם ולהביא למפלתו.

הסיפור מקבל תפנית בלתי צפויה, הקב"ה מזהיר את בלעם שלא לקלל את ישראל. גם כאשר הוסכם לבסוף שהוא יכול לצאת עם שליחי בלק, הובהר לו כי לא יוכל לומר, אלא את הדברים שיושמו בפיו מן השמים. בלק, שלא היה מודע למגבלה זו, הוביל את בלעם אל נקודות תצפית שונות המשקיפות על מחנה ישראל במדבר, בתקווה שישמיע משם את קללתו. אך פעם אחר פעם, במקום קללות, יצאו מפיו ברכות.

חכמינו במסכת תענית (כ, א) מלמדים אותנו, כי גם כאשר רשע מברך, אין זו בהכרח ברכה תמימה, שכן לעיתים טמונות בדבריו משמעויות נוספות. אולם בלק שאינו מבין זאת, כועס מאוד: הוא שכר את בלעם כדי לקלל, אך מצא אותו מברך. לבסוף הם נפרדים וכל אחד חוזר למקומו.

רגע השיא מתרחש, כאשר בלעם מתבונן במחנה ישראל ומיד הוא משנה את דעתו, וכך נאמר:

"וישא בלעם את עיניו וירא את ישראל שוכן לשבטיו ותהי עליו רוח אלקים"
(במדבר כד, ב)

מה בדיוק הוא ראה שם שגרם לשינוי כה עמוק?

רבי שלמה יצחקי – רש"י – מסביר:

"בקש להכניס בהם עין רעה, וראה כל שבט ושבט שוכן לעצמו ואינן מעורבין, ראה שאין פתחיהם מכוונין זה כנגד זה, שלא יציץ לתוך אהל חבירו, ועלה בלבו שלא יקללם"

התפעלות זו הולידה את אחת האמירות המפורסמות ביחס לעם ישראל:

"מה טובו אהליך יעקב משכנותיך ישראל"
(במדבר כ"ד,ה)

מאחורי המילים הללו מסתתר רעיון מוסרי עמוק. עם ישראל חונה במדבר, מיליוני בני אדם יחד בשטח לא גדול, אך מחנה ישראל בנוי באופן שפתחי האוהלים אינם פונים זה לזה. המשמעות הייתה פשוטה: אדם אינו נכנס אל תוך חייו של שכנו, לכל משפחה נשמר המרחב שלה, הכבוד שלה והפרטיות שלה. זוהי תפיסה המעמידה את כבוד האדם במרכז, ומלמדת כי הצניעות היא הבסיס לחיים משותפים.

דווקא הדבר הזה הפתיע את בלעם יותר מכל. הוא הכיר עולם שבו הסקרנות כלפי הזולת, ההשוואה המתמדת בין אנשים, הרכילות והעיסוק בחיי האחר היו חלק בלתי נפרד מהמציאות. מולו ניצב עם שהצליח לבנות מערכת חיים המבוססת על כבוד הדדי וצניעות.

בלעם הבין כי קיומו של עם כזה המעמיד במרכז חייו את כבוד האדם, שאין אנשיו חודרים לחיי זולתם, וגם אינם הופכים את חייהם הפרטיים למופע ציבורי, היא חברה של דוגמה ומופת. עם כזה אין לקלל; אדרבה, יש לברך כדי שעמים רבים יאמצו את ערכיו וילכו בדרכו.

המסר הזה רלוונטי במיוחד בעידן הנוכחי. העולם המודרני מעניק גישה חסרת תקדים לחייהם של אחרים. מדורי רכילות, וזרם בלתי פוסק של מידע אלקטרוני, הפכו את חייהם האישיים של אנשים רבים לנחלת הכלל. לעיתים נדמה שהסקרנות גוברת על הזכות לפרטיות, ושהחדירה למרחבו של האחר הפכה לדבר מובן מאליו.

מול מגמה זו מציבה המסורת היהודית תפיסה אחרת. היא רואה ערך בצניעות האישית, ובעשייה פנימית שאינה מוחצנת, זו התנהגות תואמת לעם שעובד את אלוקיו ולא את האנשים שסביבו.

דפוסי ההתנהגות העדינים הללו הולכים ונעשים נדירים בעולמנו. הם נשמעים לעיתים כנימוסים מתקופה רחוקה, אך אם אפילו בלעם הרשע נאלץ להודות ביופייה של הנהגה זו ולהעניק לה את ברכתו, יש בכך עדות לכוחה ולערכה. זהו מסר על – זמני המלמד, כי חברה המכבדת את פרטיות האדם ומטפחת צניעות ורגישות לזולת היא חברה בריאה, איכותית ומוסרית יותר. ועלינו לשמור על כך מכל משמר, ובכך נזכה שיתקיים בנו 'מה טובו אוהליך יעקב'.