ניצבים וילך – תשע”ז
הרב שמואל רבינוביץ – רב הכותל המערבי והמקומות הקדושים
בשבת הקרובה נקרא שתי פרשיות קצרות: ‘ניצבים-וילך’, המתארות את טקס הברית שערך משה לעם ישראל טרם כניסתו לארץ ישראל. בטקס זה תיאר משה בנאומו את התהליך הצפוי-מראש של התבססות בארץ, שלאחריה תבוא גלות ארוכה, ולאחריה שיבת העם לארצו בחסד וברחמים.
בתארו את מצבה העתידי של הארץ בשנות הגלות הארוכות, מתאר משה שממה וחורבן מוחלט:
“ואמר הדור האחרון, בניכם אשר יקומו מאחריכם, והנכרי אשר יבוא מארץ רחוקה, וראו את מכות הארץ ההיא… גפרית ומלח, שרפה כל ארצה, לא תיזרע ולא תצמיח ולא יעלה בה כל עשב.”(דברים כט, כא-כב)
ובתארו את סיומה של הגלות הארוכה אומר משה את הדברים הבאים:
“ושב ה’ אלוהיך את שבותך… וקיבצך מכל העמים… והביאך ה’ אלוהיך אל הארץ אשר ירשו אבותיך, וירישתה (- ותירש אותה) והיטיבך והרבך [יותר] מאבותיך.”
השלב הבא הוא:
“ומל ה’ אלוהיך את לבבך… לאהבה את ה’ אלוהיך בכל לבבך ובכל נפשך.”(שם ל, ג-ו)
חכמי התלמוד שראו במבטם ארוך-הטווח את פריחתה העתידית של ארץ ישראל, אמרו, כי כאשר ארץ ישראל תיתן את פירותיה בשפע רב “אין לך קץ מגולה מזה” (תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין דף סח). כלומר, בתורה קיים סימן גלוי לגאולה: כאשר הארץ תחזור לפרוח ולתת פירות. אמנם זה יקרה, כמובן, רק לאחר שהעם ישוב לארצו.
באופן משעשע למדי, את תיאורה של ארץ ישראל בשנות הגלות, העניק לנו הסופר האמריקני המפורסם מארק טווין בשנת 1869, בספר מסעותיו ‘מסע תענוגות לארץ הקודש’. את רשמיו מביקורו בארץ ישראל הוא מתאר במילים בוטות: “נדמה לי שמכל הארצות בעלות הנוף המדכדך, ארץ ישראל מחזיקה בכתר. הגבעות קירחות, צבען דהוי, וצורתן רחוקה מלשובב את העין. העמקים הם מדבריות מכוערים המעוטרים בשוליהם בצמחייה דלה שפניה כמו אומרות יגון וייאוש? כל קו הוא גס, צורם וכל תו הוא חד, ללא פרספקטיבה ? המרחק אינו מחולל כאן קסמים. זוהי ארץ משמימה, חסרת תקווה, שבורת לב”. בהמשך הוא כותב: ” בכל מרחב השממה סביבנו לא היה אפילו קמצוץ צל, ונצלינו קשות בחום בשמש היוקדת…” ועוד מפניניו: ” אין כאן לא טל, לא פרחים, לא ציפורים ולא עצים.” לסיכום הוא מגדיר את הארץ כ”ארץ צחיחה, חשופה וקירחת”.
תיאור זה שיצא מעטו של אדם שביקר בארץ ישראל שנים ספורות לפני ‘העלייה הראשונה’ של תנועת ‘חובבי ציון’, תואם במדויק את נבואתו של משה, שבתקופות בהן לא ישב עם ישראל בארצו, “הנכרי אשר יבוא מארץ רחוקה” יראה את הארץ כשהיא “גפרית ומלח, שרפה כל ארצה, לא תיזרע ולא תצמיח ולא יעלה בה כל עשב”.
כאמור, שנים ספורות לאחר ביקורו של מארק טווין, החל העם לשוב לארצו, הפריח את שממותיה, בנה יישובים וערים ופיתח חקלאות מודרנית. בכך התקיים המשך נבואתו של משה: “והביאך ה’ אלוהיך אל הארץ אשר ירשו אבותיך, וירישתה (- ותירש אותה) והיטיבך והרבך [יותר] מאבותיך”.
כפי שנבואה זו התקיימה על ידי מאמץ כביר של העולים לארץ, שיישבו אותה ב“דם, עמל, דמעות ויזע” , כך גם המשך הנבואה “ומל ה’ אלוהיך את לבבך… לאהבה את ה’ אלוהיך בכל לבבך ובכל נפשך” ? לו אנו מצפים, מוטל על כתפינו. עתה עלינו להשקיע את מיטב הכוחות בשלב הבא: העמקה והתבוננות בערכי היהדות, בהליכותיה ובמגמותיה.
