פרשת כי תבא תשפ"ו
הרב שמואל רבינוביץ רב הכותל המערבי והמקומות הקדושים
הפרשה פותחת בדרישה להיות בשמחה. הוראה זו באה לאחר הציווי על נטילת הביכורים – הפירות הראשונים משבעת המינים שצמחו באילנות, והבאתם לבית המקדש.
"וְשָׂמַחְתָּ בְכׇל הַטּוֹב אֲשֶׁר נָתַן לְךָ ה' אֱלֹקיךָ וּלְבֵיתֶךָ אַתָּה וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר אֲשֶׁר בְּקִרְבֶּךָ"
(דברים כו, יא)
התורה דורשת מן האדם לשמוח בכל הטוב שניתן לו. השמחה אינה רק תחושה פרטית בליבו של האדם, היא מתבטאת גם בכך שהוא משתף אחרים בטוב שניתן לו.
רעיון דומה אנו מוצאים מיד לאחר מכן, במצות "מעשר עני". מצווה זו מחייבת את בעל השדה, בשנה השלישית והשישית למחזור שבע שנות השמיטה, להפריש עשירית מיבולו ולתת אותה לעניים. התורה אינה מסתפקת בעצם הנתינה. יש משמעות גם לאופן שבו היא נעשית. וכפי שמביא רש"י את דברי המשנה הנאמרים על הפסוק:
'עשיתי ככל אשר ציויתני' – שמחתי ושימחתי בו"
(משנה מסכת מעשר שני ה, יב)
האדם מבקש מהבורא להשפיע עליו טוב משום שהוא שמח בקיום המצוה, והוא אף שימח בה את האחר – במאור פנים וברוחב לב.
יש הבדל גדול בין אדם שנותן מפני שאין לו ברירה, לבין אדם שנותן מתוך שמחה. הראשון ביצע את המעשה, השני גילה באמצעות המעשה על מה שמתרחש בתוך לבו.
השמחה מגלה שהמצווה אינה רק חובה חיצונית, אלא ביטוי של אהבה לבורא ושל אמון בכך שדרך התורה אינה גורעת מן האדם את הטוב, אלא מובילה אותו אליו.
כאשר האדם נותן לאחר חלק מהעמל שעליו עבד, יש מקום לתחושה טבעית של קושי. הוא הרי השקיע את זמנו, את כוחותיו ואת עמלו. מדוע שייתן חלק מזה לאחר?
דווקא שם נבחנת השמחה.
אם אדם נותן מתוך מאור פנים ומתוך תחושה שהוא זוכה לקיים את רצון הבורא – הוא מגלה שהקשר שלו עם אלוקיו אינו עסקה של תן וקח, אלא של אמונה מוחלטת, שגם כאשר הוא נותן, הוא אינו מפסיד, והריווח האמיתי שלו, הוא לקיים את רצון בוראו.
מטעם זה בהמשך הפרשה, לאחר שמוזכרות 98 הקללות העלולות לבוא על מי שאינו שומר את מצוות הבורא, התורה מצביעה על נקודה מפתיעה במיוחד כשורש הבעיות והצרות הבאות על האדם:
"וּבָאוּ עָלֶיךָ כׇּל הַקְּלָלוֹת הָאֵלֶּה… תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת ה' אֱלֹקֶיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב מֵרֹב כֹּל".
(שם כח, מה – מז)
משפט זה מפליא עד מאוד, שכן השמחה נתפסת אצל רוב האנשים כמותרות, ולא כדרישה כה חמורה ומחייבת, שמי שנמנע ממנה ראוי שיבואו עליו כל הקללות.
ההסבר בזה הוא: דמיינו אדם שאומר לחברו הקרוב: "אני אוהב אותך מאוד", אבל פניו חתומות, קולו קר והוא מפגין ריחוק. האם חברו יאמין לו? כאשר אדם אוהב מישהו באמת והוא נמצא בחברתו, הביטוי לאהבה ניכר בשמחה שעל פניו. כך גם בעבודת ה'. אפשר לקיים מצוות כפעולות חיצוניות, אבל השאלה שהתורה מציבה היא עמוקה יותר: מה מתרחש בתוך הלב כאשר אתה עושה אותן?
אדם שאינו שמח במה שיש לו, והוא מתקשה לעבוד את ה' "בשמחה ובטוב לבב" – משהו עמוק יותר חסר. לא עצם המעשה בלבד, אלא הקשר הפנימי עם מי שציווה עליו לעשותו. וזו אחת הקללות הקשות ביותר: לחיות חיים שבהם המעשים החיצוניים והעולם הפנימי אינם מדברים באותה שפה.
זה בדיוק המסר של חודש אלול.
על פי תורת החסידות, אלול הוא חודש של שמחה, החודש שבו "המלך נמצא בשדה" – קרוב אל כל אדם. זהו זמן שבו ניתנת לאדם הזדמנות חדשה לשנות, לנקות את העבר ולפתוח דף חדש.
משום כך בפרשה הנקראת בימים אלו התורה מלמדת מסר ברור: לפני שאתה נכנס אל השנה החדשה, למד לשמוח במי שאתה ובדרך שבה בחרת לחיות. שמח בזכות להיות יהודי ובאפשרות לקיים את מצוות הבורא. שמח בטוב שניתן לך, ובעיקר – שמח גם כאשר אתה נותן ממנו לאחר.
