בפרשת השבוע, משה חותם את נאומי ההכנה וההדרכה, ופותח בהכנות לכריתת ברית מחודשת בין א-לוקים לעמו, ברית שתקבל משנה תוקף בטקס שיתבצע לאחר הכניסה לארץ. ברית זו, מעוגנת בברכות שפע וכל טוב במידה והעם ילך בדרכו של א-לוקים, ולעומתן בקללות במידה והעם ינטוש את דרך הישר. אין לנו צורך לעיין בפסוקי התורה על מנת לדעת קללות אלה, די לעיין בהיסטוריה של עמנו רווי-הסבל, ולהכיר אותן אחת לאחת.
שאלה תיאולוגית בסיסית מקשה על המאמין בא-לוקי הטוב והצדק לקבל את העובדה שרוע יכול לבוא מאת הא-לוקים על עמו כאשר אינו הולך בדרכיו.
אף מבלי לצלול לנבכי סוגיה זו, רשאים אנו להתבונן במשמעותה ובמהותה של ברית-אמת שכזו, היוצרת קשר בל ינתק בין א-לוקים לעמו. ברית כזו הרי מחייבת את קיומן של שתי דרכים: אם העם בוחר בטוב, הרי שא-לוקים מחוייב לקיים את חלקו בברית, ולהרעיף את טובו על עמו; אך אם העם בוחר ברע, הרי שתוקף הברית מחייב את מלוא חומרת הענישה. על פי פרשת השבוע, הבחירה היא בידינו.
בתוך רשימת הקללות אנו מוצאים פסוקים מסקרנים:
תחת [=תמורת] אשר לא עבדת את ה' א-לוקיך, בשמחה ובטוב לבב, מרוב כל, ועבדת את אויביך…
(דברים כח, מז-מח)
על פי ההבנה הפשוטה, בפסוקים אלו נאמר שייסורים עלולים לבוא על העם מכיוון שהיו אמורים לעבוד את ה' בגלל כל הטוב שהשפיע עליהם, וכך אכן מפרשים רוב הפרשנים. אולם שניים מגדולי ההוגים בעם היהודי באלף השנים האחרונות פירשו את הפסוק אחרת. הראשון הוא רמב"ם, רבנו משה בן מימון, פוסק הלכה, פילוסוף, איש אשכולות ורופא (ספרד – מצרים, המאה ה-12); והשני הוא רבי יצחק לוריא, גדול מקובלי צפת במאה ה-16. שניהם מפרשים פסוקים אלו באופן מילולי יותר: ייסורים עלולים לבוא על העם בגלל שהיה עליהם לעבוד את ה' דווקא מתוך שמחה וטוב לבב.
וכך כותב רמב"ם:
השמחה שישמח אדם בעשיית המצווה ובאהבת האל שציווה בהן, עבודה גדולה היא! וכל המונע עצמו משמחה זו, ראוי להיפרע ממנו! שנאמר: "תחת אשר לא עבדת את ה' א-לוקיך בשמחה ובטוב לבב"…
(הלכות לולב ח, טו)
על פי הרמב"ם, השמחה הינה חלק מרכזי מעבודת הא-לוקים ומקיום מצוותיו, ויש להשקיע מאמצים רבים להגיע אליה. ואכן, כאשר בן לעם היהודי מבין את משמעות הברית שיש לו עם א-לוקים, האין-סופי והנשגב, את המשמעות הגדולה שברית זו מעניקה לכל פעולה שלו ואת העובדה שא-לוקים באופן אישי מיטיב לעושי הטוב, תובנה זו בכוחה למלאות את ליבו בשמחה על כל פעולה טובה, ולו הקטנה ביותר.
אנו יכולים די בקלות לקבל את השמחה שאמורה למלא את הלב בעקבות מעשה טוב, אולם כאשר אדם מבקש לייצר בחייו שינוי ולשוב בתשובה אל עצמו, אל סביבתו ואל א-לוקיו, מלווה תהליך זה על פי רוב בייסורי מצפון רבים הגוררים בעקבותיהם דיכאון ועצב, על כך כותב רבי שניאור זלמן מלאדי, הרבי הראשון של חסידות חב"ד:
כי כמו שניצחון… כגון שני אנשים המתאבקים זה עם זה להפיל זה את זה, הנה, אם האחד הוא בעצלות וכבדות, ינוצח בקלות וייפול, גם אם הוא גיבור יותר מחברו; ככה ממש בניצחון היצר הרע, אי אפשר לנצחו בעצלות וכבדות הנמשכות מעצבות… כי אם בזריזות הנמשכת משמחה, ופתיחת הלב וטהרתו מכל נדנוד דאגה ועצב בעולם.
(תניא פרק כו)
בלוח השנה העברי, אנו נמצאים בחודש 'אלול' המכונה 'חודש הרחמים והסליחות', והולכים וקרבים אל ראש השנה העברי, ואל החגים שבאים בעקבותיו: יום הכיפורים וסוכות. תקופה מיוחדת זו, החותמת את השנה ופותחת שנה חדשה, מוקדשת במסורת היהודית להתבוננות בשנה החולפת, לשינוי ולתשובה. אין זמן מתאים ממנו להזכיר לעצמנו ולסובבים אותנו את השמחה שאמורה לשרות בליבנו פנימה על כל מעשה טוב, ועל כל רצון טוב לשינוי. לא פחות מכך, אל לנו לשכוח שרק באמצעות שמחה וגירוש העצב, נוכל להתעצם ולנצח את מאבקינו הפנימיים.
