פרשת השמחה – פרשת כי תבוא

כי תבוא – תשפ"ג

הרב הגאון שמואל רבינוביץ רב הכותל המערבי והמקומות הקדושים

פרשת 'כי תבוא' חותמת את נאומו הארוך של משה רבינו לבני ישראל, ערב הסתלקותו מהעולם וכניסת בני ישראל לארץ ישראל. בפרשה זו אנו מוצאים דגש מיוחד על השמחה שהאדם אמור לחוש בקיום המצוות וחיים על פי התורה.

הפרשה מתחילה בשמחתו של האדם שנטע עצים וזכה לראות פירות גדלים בפרדסו. אדם זה מביא את הפירות הראשונים אל המקדש בירושלים ומודה לא-לוקים על השפע והטוב שזכה לו, מתוך מודעות היסטורית לכך שאין זה טבעי כלל שהוא יושב בארץ ישראל ונהנה מפירותיה. וכך מסתיים תיאור הבאת הביכורים אל המקדש:

ושמחת בכל הטוב אשר נתן לך ה' א-לוקיך ולביתך – אתה והלוי והגר אשר בשעריך
(דברים כו, יא)

מיד לאחר מכן אנו קוראים את מצוות 'מעשר עני' המורה לתת לעניים עשירית מן היבול, בכל שנה שלישית. ר' יעקב בן הרא"ש (פוסק ופרשן, גרמניה-ספרד, המאה ה-13) מצביע בפירושו 'בעל הטורים' על הקשר בין השמחה לנתינה. כאשר אדם מעניק לזולת הוא זוכה לתחושת סיפוק וערך עצמי המביאה אותו לידי שמחה.

רבים – בפרט בימינו – מתפתים לחשוב שהשמחה תשוב לחייהם באמצעות צריכה ורכישה של עוד ועוד. אך המציאות מוכיחה שזו טעות. השמחה אינה חודרת ללב האדם כשהוא מוסיף לעצמו הון או רוכש מוצרים מסוימים, אלא דווקא כאשר הוא מעניק ונותן לאדם אחר. כך טבע בורא העולם בנפש האדם: נתינה מולידה אהבה ושמחה.

גם  בפרקים העוסקים בעונשים שיוטלו על עם ישראל אם לא ילכו בדרך הנכונה ויסטו מערכי התורה והמצוות, אנו מופתעים לגלות את הנימוק לעונשים המתוארים בתורה:

תחת אשר לא עבדת את ה' א-לוקיך בשמחה ובטוב לבב
(שם כח, מז)

פסוק זה לימד את הוגי היהדות לדורותיהם שהשמחה איננה רק תוצאה שהאדם זוכה לה כשהוא פועל באופן מוסרי, אלא היא גם דרישה. כך, לדוגמה, כותב הרמב"ם:

השמחה שישמח אדם בעשיית המצווה ובאהבת הא-ל שציווה בהן, עבודה גדולה היא, וכל המונע עצמו משמחה זו ראוי להיפרע ממנו שנאמר "תחת אשר לא עבדת את ה' א-לוקיך בשמחה ובטוב לבב".
(משנה תורה, הלכות לולב פרק ח)

פרשן נוסף, רבינו בחיי בן אשר (ספרד, המאה ה-13), כותב בפירושו לתורה את הדברים הבאים:

השמחה במעשה המצווה – מצווה בפני עצמה, מלבד השכר שיש לו על המצווה יש לו שכר על השמחה… ולכך צריך שיעשה אדם את המצוות בשמחה ובכוונה שלמה
(רבינו בחיי על דברים שם)

זהו מבט מפתיע. כאשר אדם עושה מצווה, מניח תפילין, עושה קידוש בשבת, מתפלל וכדומה – הוא נדרש להיות בשמחה. שמחה זו היא מצווה בפני עצמה והוא זוכה לקבל עליה שכר. השמחה מבטאת את השפעת המעשה על החוויה הנפשית. כאשר אדם מקיים מצוות הוא נקרא להעריך נכונה את מעשיו.

ככל שאנו מעניקים ערך רב יותר למעשינו, כך אנו שמחים יותר כשאנו עושים אותם, שכן עשיית המצוות מעניקה לנו תחושת ערך גבוה, סיפוק ותודה על הזכות לחיות חיים נכונים, רוחניים, מוסריים וערכיים.