בשלב מסוים אנו קוראים את דברי משה לעם המאזין:
(דברים כז, ט-י)
בהמשך הסיפור מתוארות כתיבת התורה על ידי משה ונתינתה לנכבדי העם, הכהנים והזקנים:
"ויכתוב משה את התורה הזאת, ויתנה אל הכהנים בני לוי הנושאים את ארון ברית ה', ואל כל זקני ישראל" (שם לא, ט).
רש"י מקשר בין מאורע זה ובין האמירה "היום הזה נהיית לעם לה' אלוהיך" וכותב:
"באותו היום נתן משה את ספר התורה לבני לוי, כמו שכתוב: 'ויתנה אל הכהנים בני לוי'. באו כל ישראל לפני משה ואמרו לו: 'משה רבינו, אף אנו עמדנו בהר סיני וקיבלנו את התורה וניתנה לנו, ומה אתה משליט את בני שבטך עליה, ויאמרו לנו למחר, לא לכם ניתנה, לנו ניתנה?!'. ושמח משה על הדבר, ועל זאת אמר להם: 'היום הזה נהיית לעם לה' אלוהיך' ? 'היום הזה הבנתי שאתם דבקים וחפצים במקום [-באלוהים]'."
(רש"י לדברים כט, ג)
נתינת התורה לכהנים ולזקנים נעשתה בכדי שהם ילמדו את העם את התורה, כפי שהורה להם משה. אך העם לא היה מוכן לקבל את העובדה שהתורה תהיה בידיה של קבוצה מצומצמת. העם ביקש להיות שותף בלימוד התורה, ליטול חלק בהבנה של ההדרכות האלוהיות. העם לא רצה לחיות תחת סיכון של קבוצה אליטיסטית שעלולה ביום מן הימים, למנוע ממנו את ההיכרות הבלתי אמצעית עם דבר אלוהים.
טענה זו הביאה את משה לשמחה. הוא ליווה והנהיג את העם במשך ארבעים שנות הנדודים במדבר, שמע את התלונות, קיבל את הטענות, האזין לקולות המבקשים לשוב למצרים; אך הטענה החדשה הביאה אותו לידי סיפוק ונחת. אכן, העם התקדם, עתה הוא דורש שהתורה תהיה נחלתו של כל אדם, של כל איש ואישה, של כל ילד וילדה. זהו, "היום הזה נהיית לעם לה' אלוהיך". כעת, אומר משה לעם, הגעתם אל המציאות הלאומית המיוחלת "שאתם דבקים וחפצים באלוהים".
ואכן, לימוד התורה בעם ישראל מעולם לא היה נחלתה של קבוצה אליטיסטית. התורה לא הייתה גנוזה במקדשים. במשך אלפי שנים יכול היה כל יהודי לפתוח את התורה בעצמו, לקרוא ולשאול, לעיין, להקשות וליישב. בימינו נפוצים אף תרגומים של התורה, התלמוד, ספרי הלכה והגות, בשפות שונות, כך שגם מי שאינו שולט בשפה העברית יכול לגשת אל התורה ולקרוא בה.
תופעה ייחודית זו שימרה את הזהות היהודית באלפי שנות גלות, כשכל ילד וילדה ידעו כי התורה נגישה לכל, ואין כל מחסום בפני מי שצמא לרכוש ידע יהודי. הזהות היהודית תמשיך להישמר רק אם נשכיל להפגיש כל יהודי עם התורה, ונמשיך להיות "דבקים וחפצים" באלוהים, בתורה ובמצוותיה.
