מהו 'מעשר-עני'?
בכל שנה, לאחר שאדם הביא את יבולו מן השדה, עליו להפריש עשרה אחוזים מן היבול ולהעניק אותם לאחרים. מקבלי ה'מעשר' בכל אחת מן השנים אינם קבועים. התורה קובעת מחזור של שבע שנים, כאשר בשנה השלישית והשישית מקבלים את ה'מעשר' העשירונים התחתונים בחברה, האנשים שאין להם יכולת לכלכל את עצמם: הגר, היתום והאלמנה.
יש לזכור, כי בעולם העתיק, ובפרט בחברה שכלכלתה מבוססת על חקלאות, משפחה שלא עמד בראשה אב מפרנס, כמעט ולא הייתה בידה האפשרות להתפרנס בכוחות עצמה. לפיכך, יש לפרש את היתום והאלמנה המוזכרים במקרא כשם כללי לכל אדם שאין לו אפשרות כלכלית להתקיים ללא סיוע.
מעבר לתועלת החברתית שיש במצוות 'מעשר-עני', משמעותה של מצווה זו הינה התובנה העמוקה שרוכש החקלאי אשר מפריש באופן קבוע עשרה אחוזים מיבול שדהו ומעניק אותם לזולת. מעשה זה יש בו הצהרה כי בעלותו של החקלאי העשיר על היבול איננה בעלות מוחלטת. גם היבול אינו אלא מתנה שקיבל החקלאי מאלוהים, ועליו לחלוק אותו עם מי שלא זכה למתנה דומה.
לאחר הענקת 'מעשר-עני' [ושאר המעשרות הנוהגים בשנה זו ובשתי השנים שקדמו לה] נכתב בתורה טקסט אותו צריך החקלאי לקרוא, והוא כולל הצהרה על קיום מצוות המעשרות כהלכתה ולאחריה בקשה נרגשת מאלוהים שימשיך להעניק שפע כלכלי לעמו:
"ואמרת לפני ה' אלוהיך: …עשיתי ככל אשר ציוויתני! השקיפה ממעון קדשך, מן השמים, וברך את עמך את ישראל, ואת האדמה אשר נתת לנו כאשר נשבעת לאבותינו ? ארץ זבת חלב ודבש."(דברים כו, יג-טו)
במבט ראשון, זוהי תפילה קלאסית שתוכנה הוא בקשה מאלוהים לברך את עמו המציית למצוותיו. אך הפרשן הגדול לתורה, רש"י (רבי שלמה יצחקי, צרפת, המאה ה-11), הבחין בייחודיות שבאה לידי ביטוי בסגנונה של בקשה זו. מהי אותה ייחודיות?
בשפה העברית, כמו בשפות רבות אחרות, קיימת תופעה של 'מילה נרדפת': שתי מילים או יותר, שיש להן משמעות זהה או דומה מאוד. לעיתים משמשות מילים שונות לאותה פעולה, אך בכל אחת מהמילים קיימת משמעות עמוקה לפעולה. כך, לדוגמא, ר?א?י?ה יכולה להיכתב במילים שונות שאחת מהן היא 'השקפה'.
על כך כותב רש"י את הדברים הבאים:
"כל 'השקפה' שבמקרא ? לרעה, חוץ מ'השקיפה ממעון קדשך', [מפני] שגדול כח מתנות עניים שהופך מידת רוגז לרחמים."(רש"י לבראשית יח, טז)
מבדיקה מדוקדקת של כל מופעי המילה 'השקפה' בתנ"ך, הסיק רש"י כי זו משמשת במקרים שהראיה נבעה ממניע שלילי או הובילה לתוצאה שלילית. זאת מלבד מופע אחד, בפרשת השבוע, בה מבקש החקלאי מאלוהים: "השקיפה ממעון קדשך… וברך את עמך". ל'השקפה' זו לא יכול להיות מניע שלילי וגם לא תוצאה שלילית, כמובן.
מדוע, אם כן, נעשה שימוש במילה 'לא מתאימה' זו?
על כך השיב רש"י, כי סגנונה של בקשה זו מבטא את עומק משמעותה של הבקשה. על החקלאי לבקש בקשה נועזת: שגם אם יש סיבות שאלוהים יביט בחומרה על עם ישראל, יתהפך מבט זה למבט של רחמים ואהבה. היפוך מבוקש זה בא לידי ביטוי בשימוש החריג במילה שמשמעותה שלילית בדרך כלל, וכאן היא נאמרת במשמעות חיובית של ברכה ושפע.
עוד הסיק מכך רש"י, שדווקא במצוות 'מעשר-עני' ראוי לבקש היפוך שכזה. ומדוע? כי "גדול כח מתנות עניים". ההיפוך שעשה האדם בלבו כאשר העניק מיבול שדהו לזולת הנזקק, היפוך מאגואיזם לאלטרואיזם, ממצב בו שם אדם את עצמו במרכז אל מצב שבו מכיר אדם גם בתחושתו, צרכיו ומבטו של הזולת, הוא היפוך שמצדיק בקשה נועזת זו.
מפני שכאשר אדם בוחר בדרך של חסד וצדקה, הוא רשאי לבקש מאלוהים שאף הוא יעשה כן, ויהפוך את מידת הדין למידת רחמים.
-q42lp1jtpbwff35uj4h5dqrjy95bqobqxzbw6ilxck.jpg "המסע-לירושלים-1")
