על לב ונפש: ערכו של האדם – פרשת כי תבוא

כי תבוא -תשפ"ב

הרב הגאון שמואל רבינוביץ רב הכותל המערבי והמקומות הקדושים

בפרשת השבוע 'כי-תבוא' מסתיים 'נאום המצוות' הארוך של משה רבינו. לאחר מכן אנו קוראים על שני מעמדי הברית: תחילה אנו פוגשים הוראות שמשה נותן לקראת מעמד הברית שיקיים יורשו, יהושע בן נון, בהר עיבל, לאחר חציית הירדן והכניסה אל הארץ; ולאחר מכן אנו מגיעים לתיאור נרחב של הברית שנערכה בערבות מואב, בעברו המזרחי של נהר הירדן.

בסיום נאום המצוות מסכם משה במספר משפטים את מערכת היחסים האידאלית שבין עם ישראל לא-לוקים:

היום הזה ה' א-לוקיך מצווך לעשות את החוקים האלה ואת המשפטים, ושמרת ועשית אותם בכל לבבך ובכל נפשך.
את ה' האמרת (= גידלת ורוממת) היום להיות לך לא-לוקים וללכת בדרכיו ולשמור חוקיו ומצוותיו ומשפטיו ולשמוע בקולו; וה' האמירך (= גידלך ורוממך) היום להיות לו לעם סגולה… ולהיותך עם קדוש לה' א-לוקיך
(דברים כו, טז-יט)

מערכת יחסים מופלאה זו שבה כל צד בוחר בצד השני מבוססת על העובדה שא-לוקים ציווה את עם ישראל בחוקים ומשפטים, ועם ישראל מצידו שומר ועושה אותם "בכל לבבו ובכל נפשו". הצירוף 'בכל לבב ובכל נפש' מופיע בתנ"ך כולו שש עשרה פעמים, מתוכן תשע בספר דברים. כלומר, מדובר במאפיין מרכזי של ספר דברים שעוסק בהכנת העם לקראת עצמאות בארץ ישראל. ובכן, מהי משמעותו של ביטוי זה?

המשנה במסכת ברכות מפרשת את הפסוק "ואהבת את ה' א-לוקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך":

בכל לבבך – בשני יצריך: ביצר טוב וביצר רע
ובכל נפשך – אפילו הוא נוטל את נפשך
(משנה ברכות ט, ה)

הבה נעמיק בפרשנות מורכבת זו.

את המילים "בכל לבבך" מפרשת המשנה בדרך מעניינת. היא רואה בזה רמז לריבוי לבבות ונוקבת בזהותם של שני הלבבות שיש לאדם: יצר טוב ויצר רע. בשני לבבות אלו האדם נדרש לאהוב את ה' ולקיים את מצוותיו. קל להבין כיצד ניתן לקיים יחס חיובי אל א-לוקים באמצעות היצר הטוב, כלומר, באמצעות התכונות החיוביות של הכרת הטוב, מוסריות, קדושה ועוד. אך כיצד ניתן לקיים יחס חיובי באמצעות היצר הרע? הרי כאשר אנו מביטים אל התכונות הנמוכות שלנו כמו קנאה, שנאה, כעס, אנוכיות ואחרות, נראה לנו שהן סותרות את הצד הערכי שאנו מבקשים לפתח.

לא כך חושבת התורה. אם נזכור שהאדם נוצר ב'צלם א-לוקים' לא נוכל להסכים לטענה שמהות האדם מורכבת מתכונות שליליות לצד תכונות חיוביות. תכונות אנושיות הן לעולם טובות – השאלה היא כיצד, מתי ובאיזה מינון אנו בוחרים להשתמש בהן. אם הכעס שולט על האדם זה ודאי מצב שדרוש תיקון, אך אין לנו שאיפה לאדם שתכונה זו אינה קיימת בו. לפעמים צריך לכעוס, לדוגמא מול עוול קשה או שחיתות. כך גם קנאה. אסור שהקנאה תדריך אותנו בכל חיינו, אך הישגים רבים שהאנושות נהנית מהם לא היו מושגים אילולי אדם היה מקנא בזולתו, וכפי שחכמינו ז"ל אומרים: "קנאת סופרים תרבה חוכמה". הדבר נכון ביחס לכל תכונה אנושית – איננו מעוניינים למחוק אותה אלא ללמוד כיצד ומתי היא מועילה.

לאור גישה חיובית זו אל האדם ותכונותיו, אנו ניגשים אל המשפט הבא: "בכל נפשך – אפילו הוא נוטל את נפשך". ההתמסרות אל הטוב יכולה להגיע לפסגות שבהן מוכן האדם לוותר על חייו למען ערכים נאצלים. רבים מאוד מאבותינו ואימותינו מסרו את נפשם בשם הנאמנות לערכי היהדות והעדיפו למות ולא לחיות חיי כזב ורמייה.

דווקא מתוך הערכת האדם על שלל תכונותיו, שאליה מחנכת היהדות, אנו מסוגלים להבין כמה רדיקלית המחשבה של הוויתור על החיים. היהדות אינה מחנכת לזלזול באדם ובחייו, אלא לאמונה שעם הערך העצום שיש לכל אדם, ישנם ערכי אמת שעבורם ראוי גם לוותר על החיים.