נאום לכנס מתגיירים- ב' סיון תשפ"ו

בס"ד

נאום לכנס מתגיירים- ב' סיון תשפ"ו (18.5.2026)

לעמוד כאן היום, למרגלות הכותל המערבי, ולראות את הפנים המאירות שלכם, זהו רגע שמרחיב את הנפש וממלא את הלב.

בעוד ימים אחדים נחוג את חג השבועות, היום בו קיבלנו את התורה כאיש אחד בלב אחד. בלב החג הזה נקרא את סיפורה של רות המואביה, שהיא אולי הגיורת המפורסמת ביותר בהיסטוריה היהודית. והמילים של רות מהדהדות כאן ממש ברגע זה: "כִּי אֶל אֲשֶׁר תֵּלְכִי אֵלֵךְ, וּבַאֲשֶׁר תָּלִינִי אָלִין. עַמֵּךְ עַמִּי, וֵאלֹהַיִךְ אֱלֹהָי" (רות א, טז).

משפט העצום הזה איננו רק הצהרה חד-פעמית. הוא ברית דמים וברית חיים. רות בחרה בדרך קשה ומורכבת. היא מצאה את עצמה מלקטת שיבולים בשדה, ענייה, זרה, מתמודדת עם מבטים בוחנים ועם קשיי היומיום. אבל רות לימדה אותנו, את כל הדורות שיבואו אחריה, ששייכות לא נמדדת בנוחות, אלא במסירות.

לפעמים שואלים: איך זכתה דווקא הגיורת הענייה מהשדה להיות מייסדת שושלת המלוכה של העם היהודי? מדוע דווקא ממנה יצא דוד מלך ישראל?

חכמינו מלמדים אותנו דבר עמוק. אמר רבי יוחנן: "לא זכה דוד למלכות אלא בזכות ענוותנותה של רות" (ילקוט שמעוני). מלכות ישראל לא נבנתה על כוח צבאי או על עושר מופלג. היא נוסדה על הענווה של אישה אחת שידעה לומר: "אני חלק מכם, לטוב ולרע". אשה שבנתה את הבית שלה על חסד, על אמת, על דבקות בנצח ישראל.

אתם מצטרפים לעם היהודי באחת התקופות המאתגרות והמרוממות ביותר שלו. זו תקופה מורכבת, כולנו מרגישים את המשא הכבד שמונח על כתפי האומה – פה בארץ ישראל ובכל העולם היהודי. אנחנו מגלים מחדש בימים אלו את מסירות הנפש העצומה שפועמת בעם שלנו. אנחנו רואים "יחד" מופלא, עזרה הדדית וערבות שאין להן אח ורע בשום אומה אחרת.

כשאתם בוחרים  לקשור את גורלנו יחד, דווקא עכשיו, אתם משתמשים ברוח הגדולה של רות. אתם מחזקים את התכונות האלה שרות נטעה בכולנו.

אני מבקש מכם היום: אל תסתכלו על התהליך שעברתם כאירוע שהסתיים. זוהי רק תחילתה של הדרך. תהיו גאים בזהות שלכם. תהיו חוליה חזקה בשרשרת הדורות שראשיתה באבות ובאימהות, והמשכה – כאן, איתכם, בבניין ירושלים ובבניין עם ישראל.

בשם עם ישראל כולו אני מברך אתכם בברכה שקיבלה רות וזכתה לראות אותה מתגשמת: "יְשַׁלֵּם ה' פָּעֳלֵךְ וּתְהִי מַשְׂכֻּרְתֵּךְ שְׁלֵמָה מֵעִם ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בָּאת לַחֲסוֹת תַּחַת כְּנָפָיו" (רות ב, יב).

אמן כן יהי רצון.