סיפור על צניעות ורגישות

הרב שמואל רבינוביץ – רב הכותל המערבי והמקומות הקדושים

סיפורי נדודיהם של אבותינו במדבר מזמנים לנו הצצות על תקופת הראשית של העם היהודי. לעיתים נוצר רושם כי מדובר היה במתלוננים סדרתיים – על המים ועל המזון, על ההנהגה ועל ארץ ישראל. קשה להכחיש שאכן חלק ניכר מספר 'במדבר' מספר על אירועים מסוג זה, והמטרה היא כמובן חינוך העם לדורותיו מתוך הסיפורים העתיקים והמסורות הנלוות אליהם במדרשי חז"ל. יחד עם זאת, בתוך הסיפורים הללו בולטות לחיוב דמויות שונות, ועל שניים מהם נבקש לספר היום: אלדד ומידד.

הסיפור מתחיל, כמובן, בתלונה. בני ישראל בכו באומרם:

"מי יאכילנו בשר? זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חינם, את הקישואים ואת האבטיחים, ואת החציר ואת הבצלים ואת השומים; ועתה – נפשנו יבשה! אין כול! בלתי אל המן עינינו!"
(במדבר יא, ד-ו)

תלונה זו היא כל־כך לא הגיונית! בני ישראל במצרים היו עבדים. נשללה מהם החירות והם עבדו בעבודות כפייה קשות. האם האם אכלו במצרים "חינם"?! את המחיר היקר שהם שילמו על המזון הם שכחו. איך לפתע הם מתגעגעים למצרים?

זוהי תופעה מצויה. בני אדם נמצאים במצוקה ורוצים לצאת ממנה. כשהם מצליחים להשתחרר, הם שוכחים אט אט את המצוקה הקשה שבה היו נתונים, ולפתע הם מתחילים להתגעגע אל המצב הקודם, המוכר והשיגרתי.

תלונה זו גרמה למשה רבינו להתייאש מיכולתו להנהיג את העם. הוא פנה אל אלוקים בדברים נוגעים ללב:

"למה הרעות לעבדך? ולמה לא מצאתי חן בעיניך?… האנוכי הריתי את כל העם הזה? אם אנוכי ילידתיהו?… מאין לי בשר לתת לכל העם הזה?! לא אוכל אנוכי לבדי לשאת את כל העם הזה, כי כבד ממני!"
(שם שם, יא-יד)

משה מבקש עזרה, וזו ניתנת לו. אלוקים מורה למשה לאסוף שבעים איש מזקני ישראל שיסייעו לו להנהיג את העם. כך עושה משה, ושבעים הזקנים זוכים לנבואה אחת מכוחו של משה. בשלב זה אנו פוגשים את אלדד ומידד:

"ויישארו שני אנשים במחנה, שם האחד אלדד ושם השני מידד, ותנח עליהם הרוח, והמה בכתובים, ולא יצאו האוהלה, ויתנבאו במחנה."
(שם שם, כו)

מה הסיפור של שני האנשים האלמוניים הללו? מדרש התנאים לספר 'במדבר' – ה'ספרי', חושף פרטים נוספים: משה היה אמור לאסוף שבעים איש מזקני ישראל, וביקש לעשות זאת בדרך שוויונית. אלא שבעם ישראל היו שנים־עשר שבטים, ואם היה לוקח מכל שבט שישה זקנים, היו כולם יחד שבעים ושניים איש. מה עשה משה? גורל. שבעים זקנים יעלו בגורל ושניים ישובו לביתם. אלדד ומידד היו אמורים להשתתף בגורל, אך הם לא ראו את עצמם ראויים להנהגת העם. הם הלכו ונחבאו כדי שלא ימצאו אותם. אך מי שנבחר איננו יכול לחמוק מן התפקיד. התוצאה הייתה שהם קיבלו את הנבואה בהיותם במחנה – ולא רק באופן זמני כשאר הזקנים, אלא באופן קבוע נחה עליהם רוח ה'.

רבי יוסף בכור שור, רב ופרשן מקרא צרפתי בן המאה ה-12, מאיר היבט נוסף במעשיהם של אלדד ומידד. לדבריו, הסיבה שהם לא יצאו אל אוהלו של משה כשאר הזקנים הייתה רגישות כלפי הזולת. הם חששו לכבודם של שני הזקנים שלא יעלו בגורל ובחרו לצאת מן הגורל מראש. הם העדיפו לוותר על המעמד הנכבד ובלבד שהזולת לא יתבייש.

אלדד ומידד, שני אנשים אלמונים שאינם מוזכרים שוב בתנ"ך, מלמדים אותנו על חשיבותן של הענווה ושל הרגישות – כתנאי לכל מעלה רוחנית.