רק אהבה תנצח – פרשת אחרי מות – קדושים

פרשת אחרי מות – קדושים תשפ"ו

הרב שמואל רבינוביץ – רב הכותל המערבי והמקומות הקדושים

ימים אלו – ימי ספירת העומר, משמשים כהכנת "כלי קיבול" פנימי לקראת חג השבועות – זמן מתן תורה. ימים אלו גם נושאים בתוכם זיכרון היסטורי כואב: מותם של 24,000 מתלמידי רבי עקיבא – "שלא נהגו כבוד זה בזה". לצד זאת, אלו גם ימים של אור גדול, בהם התגלתה תורת הסוד על ידי רבי שמעון בר יוחאי, תלמידו של רבי עקיבא.

דווקא משום שמדובר בימים בעלי השפעה כה גדולה, גם הדרישה מהאדם גבוהה יותר: לחדד את התנהגותו, לדייק את יחסו לזולת, ולבחון את מידותיו, כאשר מעל הכל מתנוססת האמירה הכתובה בפרשת השבוע:

'ואהבת לרעך כמוך אני ה"
(ויקרא יט יח)

ועל כך נאמר בתלמוד ירושלמי:

תניא, אמר רבי עקיבא, ואהבת לרעך כמוך, זהו כלל גדול בתורה'
(ירושלמי נדרים פ"ט ה"ד).

משפט מוכר זה מאבד מעומקו. הוא מופיע בשירי ילדים, מושר בפשטות, ונתפס כסיסמה כללית של "להיות נחמד". אך מבט עמוק יותר מחייב לעצור ולשאול: האם אכן זהו "הכלל הגדול בתורה"?

לו היינו נשאלים, סביר שהיינו מצביעים על ערכים כמו שמירת שבת, לימוד תורה, צניעות. אולם רבי עקיבא, שעליו נאמר שהיה ראוי שתינתן תורה על ידו, בוחר להעמיד את אהבת הזולת כיסוד המרכזי של היהדות. אין הכוונה, כמובן, שאהבת הבריות מחליפה חס וחלילה את קיום המצוות. אך היא מהווה את התשתית שעליה הכול נבנה.

מחקרים עדכניים מצביעים על כך, שלכל אדם קיימת מערכת פנימית, כמעט אוטומטית, שממיינת אנשים תוך שבריר שנייה – "מי דומה לי" ו"מי שונה ממני". בהתאם לכך מתפתחת תגובה חיובית או שלילית. התוצאה היא חלוקה בלתי מודעת לקבוצות: דת, תרבות, מגדר, השקפה. חלוקה זו יוצרת לעיתים ריחוק ואף ניכור כלפי מי שאינו "כמונו". התייחסות זו מונעת מהאדם להגיע אל התכלית האמיתית הבנויה ממערכת בלתי נפרדת של אהבת אדם ואלוקים. ועל ענין זה כותב רבינו המהר"ל מפראג:

'המצוה בישראל 'ואהבת לרעך כמוך', כי דבר זה שאוהב הבריות הוא אהבת השם יתברך גם כן, כי מי שאוהב את אחד, אוהב כל מעשה ידיו אשר עשה ופעל, ולפיכך כאשר אוהב את השם יתברך אי אפשר שלא יאהב את ברואיו. ואם הוא שונא הבריות, אי אפשר שיאהב השם יתברך אשר בראם'.
(נתיבות עולם, נתיב אהבת רע פ"א)

הדברים חדים וברורים: אהבת האדם ואהבת ה' זו מערכת אחת, לא ניתן לטעון לאהבת הבורא תוך כדי זלזול בברואיו. יש מקום למחלוקות, לדעות שונות ולדרכי חיים מגוונות – אך שנאה, דחייה או חלוקה ל"אנחנו" ו"הם" – אינן יכולות לדור בכפיפה אחת עם עבודת ה'.

וכך מסופר על הסבא מקלם זצ"ל, שלחם בעוז נגד זרמי ההשכלה שהתפתחו בימיו, אך כאשר נפטר אחד ממתנגדיו, מצאוהו בוכה. לתמיהת הסובבים הסביר: המאבק היה נגד הדעות – לא נגד האדם.

ידיעה זו שהקב"ה וברואיו הם יחידה אחת בלתי נפרדת היא המסורת שהנחיל לנו רבי עקיבא, דוקא הוא שהתחיל את חייו כעם הארץ, והיה בצד השני של המתרס, יכול ללמדנו פרק בהלכות חיבור בין אדם לאלוקיו הנובעת מאהבת הבריות, שהרי לולי אמונתה של רחל אשתו בפוטנציאל הטמון ברבי עקיבא היינו מפסידים את כל הטוב שהוא הביא עימו לעולם.

תובנה זו מאירה באור יקרות את גדלותו של הכלל שקבע רבי עקיבא, שכן הוא המאחד והמדבק את עם ישראל לאלוקיו לכדי יחידה אחת המביאה את כל יחיד ויחיד אל התכלית הרצויה.

מכאן נבין מדוע הגדיר רבי עקיבא את אהבת הזולת כ"כלל גדול בתורה", זהו הבסיס שעליו הכול עומד. בפרט בימים המשמשים כהכנה לקבלת התורה, עלינו לדעת כי תיקון המידות והתחזקות במצוות שבין אדם לחברו הם המפתח לקבלת התורה ולעבודת ה'. בלא עבודה פנימית זו, נישאר חסרים.

הצעה מעשית: כל אדם יכול לבחור לעצמו תכונה אחת לשיפור – סבלנות, כבוד, נדיבות, הקשבה, ולהתמקד בה בימים אלו. התמדה קטנה אך עקבית יכולה לחולל שינוי גדול. ואז מתגלה דבר מפתיע: מי שמתקן את יחסו לזולת – אינו מרוויח רק בתחום אחד, אלא זוכה לקשר אמיץ בינו לאלוקיו, ובכך משלים את הבנין.