הציווי העוטף את הפרשה ומלווה אותה לאורך הדרך הוא: “קדושים תהיו!” פרשנויות רבות נאמרו במצווה זו, ובהקשרה אל המצוות שנאמרו בפרשה. אחת המשמעויות הידועות יותר למושג “קדושה”, הינה: שגב ורוממות. א-לוקים מצווה אותנו להפוך עצמנו לבני אדם נעלים ונשגבים יותר, ומתוך מבט זה של שגב לברור את התנהלותנו בחברה, כמו גם בחיינו האישיים.
בין השאר, אנו קוראים קטע העוסק בקדושת הפולחן, בהימנעות ממעשים האופייניים לפולחן אלילי ובהתרחקות ממעשי כישוף:
לא תאכלו על הדם, לא תנחשו, ולא תעוננו. לא תקיפו פאת ראשכם, ולא תשחית את פאת זקנך. ושרט לנפש לא תיתנו בבשרכם, וכתובת קעקע לא תיתנו בכם, אני ה’. אל תחלל את בתך להזנותה… את שבתותי תשמורו ומקדשי תיראו, אני ה’. אל תפנו אל האובות ואל היידעונים, אל תבקשו לטומאה בהם…
(ויקרא יט, כו-לא)
הקטע מסתיים בפסוק נוסף, שלכאורה נראה כסוטה מן העניין המדובר בתחילת הקטע:
מפני שיבה תקום, והדרת פני זקן, ויראת מא-לוקיך, אני ה’.
(שם שם, לב)
בפסוק זה אנו מצווים לקום בפני המבוגרים שבינינו, לכבד אותם וליראה את א-לוקים. מהבטה ראשונית, מצוות אלו עניין אחר הן, ואינן קשורות למצוות שנאמרו לפניהן, שכן מה עניין איסור גילוח צידי הראש ושריטת הגוף על מת – מעשים הנהוגים בקרב עובדי אלילים,
לקימה מפני שיבה? ומה עניין האיסורים להתרחק ממעשים שיש בהם כישוף – כגון ניחוש והעלאה באוב לנתינת כבוד לזקנים?
אולם מתוך שנעמיק להתבונן במצוות אלו, נמצא כי הינן שזורות זו בזו. כיצד?
האמונה האלילית שהייתה רווחת לפני אלפי שנים, הייתה מעריצה ומקדשת את הכוח. עובד האלילים היה שואף להתקרב אל האלים, ולשאוב מכוחם, שכן – על פי אמונתו – בידם מצויה השליטה על הכוחות השונים ביקום. מסיבה זו, עובד האלילים היה נוטה לעסוק בכישוף ובידיעת העתידות, על מנת לשלוט בכוחות היקום, ולנבא את גורלו ככל שיוכל.
בתרבותם של עובדי האלילים אפוא, לא היה כל מקום לנתינת כבוד לזקן, אלא רק להערצת הכוח. במידה והאדם המבוגר היה לוחם דגול בצעירותו, היה מקום להעריץ אותו בעבור הישגיו וגבורתו; אולם אדם מבוגר שלא צבר הישגים בצעירותו היה נחשב להתגלמות החולשה, ובשל כך גם מושא לביזיון.
לעומת זאת, התורה מצווה אותנו להבדיל את עצמנו מדרכי עובדי האלילים, ולחיות חיים שיש בהם שגב, רוממות וקדושה. את הקדושה הזו אנו יכולים לגלות כבר בתיאור בריאת האדם, בפרשת בראשית: “ויברא א-לוקים את האדם בצלמו, בצלם א-לוקים ברא אותו” (בראשית א, כז). מעשה בריאת האדם בצלם אלוקים אינו תיאור דרמטי של בריאת האדם בלבד, אלא תיאור שיש בו בכדי להשפיע על תודעת הקיום של האדם באשר הוא. הכרת אדם כמי שנברא בצלמו של א-לוקים מחייבת אותו לנהוג כישות נשגבת, וכמו כן לנהוג בזולתו כאל ישות נשגבת. הכרה זו, היא שמביאה אל התודעה והתרבות את המושג “כבוד האדם”. האדם מכבד את זולתו, מפני שהוא מזהה בו ניצוץ של אלוקות. האמונה שלכל אדם באשר הוא מגיעים החירות והכבוד האישיים, והאמונה בקדושת החיים, נובעות מכך שאנו מזהים בכל אדם ניצוץ א-לוקי.
אם כך, המצווה להבדיל עצמנו מדרכי עובדי האלילים והמצווה לתת כבוד למבוגרים נובעות האחת מתוך השנייה. התורה מצווה אותנו להבדיל את עצמנו מתרבות הכוח, ולקרב את עצמנו אל תרבות הכבוד והקדושה, ומתוך כך נובע הציווי “מפני שיבה תקום, והדרת פני זקן”. רגש הכבוד הטבעי שאנו רוחשים לזקן, מגיע מכך שקדושת החיים שבו מרובה, שכן הוא חי בעולם שנים רבות.
בפרשתנו האדם נדרש לא רק לנהוג בדרכים מתוקנות יותר, אלא לפתח את תרבות הקדושה ואת רגש הכבוד, ובכך יהפוך בעצמו לנעלה יותר, ל”קדוש”.
