פרשת אחרי מות – תשפ"ד

הרב הגאון שמואל רבינוביץ רב הכותל המערבי והמקומות הקדושים

חלקה האחרון של פרשת 'אחרי מות' שאותה נקרא בשבת הקרובה, עוסק באיסורי גילוי עריות. לאחר הקדמה כללית המזהירה "איש איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו לגלות ערווה", אנו קוראים רשימה של נשים שהגבר מוזהר שלא לקיים עמהן יחסים אינטימיים (כמובן שגם אישה מוזהרת באותה מידה על מעשים אלו, אך האזהרות בפרשה זו מנוסחות כמופנות אל הגבר).
רשימה זו כוללת אמא, אשת האב, אחות, בת, נכדה, אחות האב, אחות האם, דודה, כלה ועוד. הרשימה נחתמת באיסורים על קיום יחסים בין שני גברים ועל קיום יחסים עם בעלי חיים, אך קודם לכן מופיע איסור נוסף:

ומזרעך לא תיתן להעביר למולך, ולא תחלל את שם אלוקיך
(ויקרא יח, כא)

ה'מולך' הוא סוג של עבודה זרה שהתקיימה בתקופת המקרא, ואופי הפולחן שלו היה אכזרי במיוחד עד שקשה לתאר אותו במילים: אבות היו שורפים לכבוד אליל זה את בניהם. פולחן זה מתואר במקרא מספר פעמים, בפרט בהקשר ספציפי של במה לכבוד המולך שהייתה מוצבת בסמוך לירושלים, בעמק ששמו 'גיא בן הינום' (מדרום ל'הר ציון'), ובה היו עובדי אלילים – ביניהם כמה ממלכי יהודה – ששרפו את בניהם באש באקט פולחני-אלילי אכזרי ומזעזע.

השאלה שעולה מאליה היא מדוע נתחב איסור זה ברשימת האיסורים על גילוי עריות? שאלה זו הטרידה חכמים כבר לפני אלפי שנים, והמשנה מתעדת פרשנות יצירתית שנבעה מכוחה של תמיהה זו. לפי אותה פרשנות, פסוק זה משתמש באיסור עבודת המולך כאלגוריה לאיסור נישואין עם אישה שאינה בת לעם היהודי. אך חכמי המשנה דחו פרשנות זו ואמרו שמי שמפרש כך – "משתקים אותו בנזיפה", מפני שהוא עוקר את הכתוב ממשמעו ומגלה בפנים בתורה שלא כהלכה.

אם כן, אנו חוזרים אל השאלה: מדוע איסור זה – חמור ומזעזע ככל שיהיה – מופיע ברשימת איסורי גילוי עריות? הלוא מדובר על איסור השייך לתחום אחר, איסורי עבודה זרה.

החוט הקושר בין איסור שריפת הבנים למולך לאיסורי גילוי עריות, הוא הפגיעה במשפחה. הפולחן האלילי של המולך כולל, כאמור, את שריפת הבנים באש. בכך דומה איסור זה לאיסורי גילוי עריות הפוגעים בקדושת המשפחה ובתקינותה, בסדר החיים הראוי של המשפחה. המשפחה נדרשת להיות מרחב נקי, הן ממשיכה יצרית והן ממעשי פולחן שונים.

במבט עמוק יותר, יציבותה של המשפחה תלויה בניתוק בינה ובין מעשים – לכאורה נעלים – הפוגעים בה. הריגוש האלילי, האקסטטי, שחוו אנשים בעת העתיקה בעת שעשו את המעשה הנורא של שריפת הבנים הפולחנית, אפשר שנראה בעיניהם כחוויה דתית עמוקה של הקרבת היקר מכול למען הא-ל.
אך התורה מציבה תמרור כנגד חוויה זו ומשווה אותה לחוויה מן הקצה האחר – חוויה של יחסים אינטימיים בתוך המשפחה, חוויה שהיא טאבו בכל תרבות מהוגנת המכירה בערך המשפחה ובצורך להרחיק ממנה פגיעות מסוג זה.

קדושת המשפחה והאיסור החמור לפגוע בה, בין במעשים נחותים של גילוי עריות ובין במעשים פולחניים, היא ערך נעלה שהיהדות קידמה מאז ומתמיד. גם אלפי שנים לאחר נתינת התורה, עדיין אנו נדרשים לתזכורת של חשיבותה של המשפחה, תקינותה ושלמותה.