פרשת אחרי מות-קדושים – תשפ"ג (2023)
הרב הגאון שמואל רבינוביץ רב הכותל המערבי והמקומות הקדושים
בין המצוות הרבות שאנו קוראים בחלקה הראשון של פרשת 'קדושים' – המצוות המכוונות את האדם אל הקדושה – אנו מוצאים שתיים מתוך המצוות המכונות "מתנות עניים". מצוות אלו מורות לחקלאי היהודי להעניק מיבולו לאלו שלא שפר עליהם גורלם ואינם יכולים להתפרנס בכבוד ובכוחות עצמם. המצוות מקטגוריה זו שמופיעות בפרשת 'קדושים' הן: 'פֵּאָה', 'לֶקֶט', 'עוֹלְלוֹת' ו'פֶּרֶט'. בספר דברים אנו מוצאים מצוות נוספות מקטגוריה זו: 'מעשר עני' ו'שִׁכְחָה'.
הבה נפרט מעט את תוכנן של מצוות אלו. במצוות 'פאה' מותיר החקלאי בסוף השדה שטח – כ-2% מן השדה – שאיננו קצור. התבואה הגדלה בשטח זה שייכת לעניים הבאים וקוצרים אותה לצורכיהם.
מצוות 'לקט' עוסקת בשיבולים הנופלות מידיו של הקוצר תוך כדי קצירת השדה. שיבולת אחת שנפלה או שתיים שנפלו – הקוצר אינו רשאי להרימן מן הקרקע, והן נותרות לעניים הבאים לאחר הקציר ואוספים את השיבולים הבודדות.
מצוות 'עוללות' מכוונת לבעל כרם ענבים הבוצר את הענבים שגדלו בכרמו. בעל הכרם מְצוּוֶה להותיר על ענפי הגפן את האשכולות הקטנים שלא התפתחו, ולאחר הבציר באים העניים ובוצרים לעצמם אשכולות אלו. גם מצוות 'פרט' עוסקת בכרם ענבים, ובדומה למצוות 'לקט' היא עוסקת בענבים בודדים שנשרו בשעת הבציר מן האשכולות – ענבים אלו נותרים בשדה עבור העניים.
להשלמת התמונה נפרט גם את 'מתנות העניים' הכתובות בספר דברים: ב'מעשר עני' מפריש החקלאי בחלק מן השנים (בשנה השלישית ובשנה השישית ממחזור של שבע שנים) עשירית מן היבול ומעניק אותה לעניים; ואילו מצוות 'שכחה' עוסקת באלומת שיבולים שנשכחה בשדה, שאותה אין החקלאי רשאי לשוב וליטול לעצמו אלא הוא מותיר אותה לעניים.
למעשה, מלבד 'מעשר עני' שיכול להצטבר לכמות נכבדה של יבול, 'מתנות העניים' האחרות הן שאריות זעומות למדי של היבול: שטח קטן שלא נקצר בקצה השדה, שיבולים וענבים בודדים שנשרו, אלומה שנשכחה או אשכולות ענבים קטנים. לא נראה שמדובר בכמות שמספיקה עבור פרנסתו של העני, בוודאי אם באו מספר עניים אל השדה כדי ליטול את השיבולים או הענבים שבעל השדה והכרם הותירו להם.
מהי, אם כן, מטרתן של מצוות אלו?
אם העני אינו יכול להתפרנס משיבולים בודדות אלו, לשם מה נדרש החקלאי להותיר אותן בשדה? מהי התועלת שבהשארת אשכולות ענבים קטנים או ענבים בודדים שנשרו על הקרקע?
נראה כי 'מתנות עניים' אלו לא נועדו עבור העניים אלא דווקא עבור החקלאי. האדם שיש ברשותו רכוש, קרקע ויבול, עלול ליפול למלכודת של תחושת שליטה על רכושו. קיימת באדם נטייה של שתלטנות והרגשת בעלות שעלולה להביאו לגאווה ולאגוצנטריות. התורה פונה אל האדם בשעה שהוא קוצר את התבואה או בוצר את ענבי הכרם ומבקשת לחנך אותו לענווה ולאימוץ התובנה כי הקרקע והרכוש ניתנו לו מא-לוקים, ועליו להודות בענווה על גורלו הטוב.
כאשר האדם קוצר את שדהו, עוצרת אותו התורה טרם סיום הקצירה ומורה לו להשאיר שטח קטן בקצה השדה עבור הזולת. השדה אומנם שלך – אבל אל תשתלט עליה. כך גם בכרם. בצור את הענבים אך אל תסיים את הבציר; האשכולות הדלילים יישארו על הענף, יבוא אדם אחר ויטול אותם. השיבולים או הענבים שנשרו – יישארו על הקרקע. עצור את שליטתך!
רובינו אינם חקלאים ומצוות אלו אינן מזדמנות לנו לקיימן. אך עם תחושת השליטה אנו מתמודדים בכל תחום בחיינו. האדם נוטה להשתלט על ביתו, על רכושו, על משפחתו, על הכביש שבו הוא נוסע. תחושת הבעלות והשליטה מלוות אותנו מגיל קטן ואנו נקראים לעצור את השליטה, להשאיר מעט לזולת ולהכיר שכל מה שיש לנו ניתן לנו בחסדו של א-לוקים.
