פרשת קרח תשפ"ו
הרב שמואל רבינוביץ – רב הכותל המערבי והמקומות הקדושים
סיפורי התורה אינם תיעוד היסטורי בלבד. מטרתם העמוקה ללמד את האדם כיצד להתמודד עם אתגרי החיים וכיצד לנהוג בשעה של משבר או מחלוקת.
בפרשה זו אנו נתקלים לראשונה במרד המכוון כלפי המנהיגים עצמם. אין מדובר בתלונות של העם, אלא בערעור על עצם סמכותם של משה ואהרן, כשבראש המרד עומד אחד מחשובי העדה – קורח בן יצהר, בן דודם של משה ואהרן. הוא מצליח לגייס סביבו קבוצה גדולה של נכבדים, ויחד הם מתקהלים כנגד משה ואהרן במעין הפגנת מחאה. טענתם ברורה ומוכרת היטב לכל דור:
"כִּי כׇל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים וּבְתוֹכָם ה' וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל קְהַל ה'"
(במדבר טז, ג)
לדבריהם, ההנהגה מנותקת ומתנשאת. התפקידים מחולקים למקורבים בלבד, החוקים אינם מובנים לציבור, ומניין הביטחון שהם נועדו לשרת את הכלל ולא את שימור מעמדם של המנהיגים? אלו טענות המוכרות כמעט בכל חברה ובכל תקופה.
אלא שכאן מופנות הטענות כלפי משה רבנו – האיש שעליו מעידה התורה כי היה "עניו מכל האדם אשר על פני האדמה", האיש שניצב מול פרעה ללא מורא, הוביל את עשר המכות ואת יציאת מצרים, בקע את ים סוף ועלה להר סיני לקבל את התורה. אולם כאשר מחלוקת נובעת משאיפה לכבוד, למעמד או לכוח, העובדות פחות מעניינות. טענות חסרות בסיס עשויות להיתפס כאמת בעיני ההמון, ותנועת המחאה הולכת וצוברת תאוצה בשם הצדק המדומה.
הסיפור מסתיים באופן טרגי. הקב"ה מכריע באופן מוחלט עם מי הצדק: האדמה פותחת את פיה וקורח ועדתו נבלעים בתוכה, ואש היוצאת מן השמים מכלה את שאר המשתתפים במרד. אולם האווירה במחנה עדיין נותרת מתוחה. הספקות לא התפוגגו לחלוטין, ורבים מבקשים הוכחה ברורה לכך ששבט לוי ואהרן אכן נבחרו בידי הקב"ה, ולא נטלו לעצמם את השררה.
לשם כך מצווה הקב"ה על מבחן ייחודי. נציג מכל שבט מביא מטה עץ שעליו נכתב שם השבט, וכל המטות מונחים לפני ה'. למחרת מתבררת התוצאה:
"וַיְהִי מִמָּחֳרָת וַיָּבֹא מֹשֶׁה אֶל אֹהֶל הָעֵדוּת וְהִנֵּה פָּרַח מַטֵּה אַהֲרֹן לְבֵית לֵוִי וַיֹּצֵא פֶרַח וַיָּצֵץ צִיץ וַיִּגְמֹל שְׁקֵדִים"
(במדבר יז כג)
התורה מתארת נס מופלא. מתוך שנים-עשר המטות, דווקא מטה אהרן פורח, מוציא ציץ ופרח ומניב שקדים. בכך מבין העם כי בחירתו של אהרן היא רצון ה'. לאחר מכן נשמר המטה לדורות, על פרחיו ופירותיו, כדי שישמש עדות וסימן לכל המבקשים לערער על האמת.
אירוע זה מעורר את המחשבה. מדוע נבחר דווקא השקד לשמש כסמל לבחירת ההנהגה. יתרה מזאת, התורה מדגישה כי המטה נשמר יחד עם כל שלבי צמיחתו – הפרח, הציץ והפרי – אף שבדרך הטבע שלבים אלו אינם מתקיימים יחד. עובדה זו מלמדת כי אין מדובר בפרט שולי, אלא במסר בעל משמעות לדורות, הטמון בעצם גניזת המטה על כל מרכיביו.
מאז ומתמיד נחלקו הדעות מה חשוב יותר להצלחה – כישרון או התמדה. העולם נוטה להתפעל מכישרונות יוצאי דופן, אולם המציאות מלמדת שלא פעם בעלי הכישרון, שהתרגלו להשיג תוצאות במהירות, מתקשים בהתמודדות ארוכת טווח עם קשיים ומכשולים. לעומתם, אנשים המתאפיינים בהתמדה ובעקביות, אינם מוותרים גם כאשר הדרך קשה, ומגיעים להישגים גדולים יותר בטווח הארוך.
בדרך כלל אנו מקשרים את המושג "שקדן" עם אדם העמל ללא הרף על לימודו. אולם עץ השקד אין בו רק את ההתמדה, הוא מסמל גם את הזריזות וראשוניות, תכונה המוכרת היטב משיר הילדים 'השקדיה פורחת', המשבח את השקד שהוא הראשון לפרוח לפני חבריו העצים.
את החיבור בין התמדה לזריזות אנו מוצאים בדברי הנביא:
"וַיְהִי דְבַר ה' וכו' מָה אַתָּה רֹאֶה יִרְמְיָהוּ וָאֹמַר מַקֵּל שָׁקֵד אֲנִי רֹאֶה. וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי הֵיטַבְתָּ לִרְאוֹת כִּי שֹׁקֵד אֲנִי עַל דְּבָרִי לַעֲשֹׂתוֹ"
(ירמיהו א יא-יב)
על כך כותב רבי דוד קמחי:
"עץ השקד ממהר לפרוח יותר משאר העצים לפיכך נקרא שקד, כי השקידה ענין המהירות וההשתדלות"
אדם הפועל בעקביות, מתמסר לייעודו ומייחס חשיבות לכל מעשיו, הוא גם זה שמגיע אל מטרתו במהירות רבה יותר. ההתמדה והזריזות אינן תכונות מנוגדות, הן משלימות זו את זו.
ביסוד הויכוח בין קורח למשה עמדה שאלה מהותית 'מיהו מנהיג'. רבים הטועים לחשוב שמנהיגות היא תכונה מולדת, וכדי להיות מנהיג יש צורך בכשרון, כריזמה ועוצמה, אך ההיסטוריה מלמדת שמנהיגים מהסוג האמור באו והלכו בלא להותיר חותם, לעומתם אלו שפעלו בנחישות ובהתמדה להגשמת האידיאלים שלהם, הם אלו שיזכרו לעד כמנהיגים דגולים. היכולת להתמיד ולחתור אל היעד וערכי האמת היא זו שהופכת אדם למנהיג ראוי.
כל שלב בתהליך צמיחת השקד הוא חלק בלתי נפרד ממהותו. הוא מסמל את השילוב שבין התמדה ונחישות לבין זריזות ומוכנות לפעול. משום כך נבחר השקד לסמל המכריע בשאלת ההנהגה הראויה לישראל. ומשום כך גם נשמר המטה לדורות על כל חלקיו – הפרח, הציץ והפרי, ללמדנו שהאדם הוא שלם, רק כאשר כל חלקיו פועלים יחד למען מטרה אחת.
כאשר אנו מבקשים לחולל שינוי, לקדם רעיון או להשפיע על סביבתנו, אנו עלולים להירתע מן המכשולים שבדרך ולחשוש שאין בידינו הכישורים המתאימים. פרשת מטה אהרן מלמדת מסר אחר: מי שמאמין בדרכו, מתמסר לה ופועל בהתמדה ובנאמנות, מתוך אחריות ונחישות להמשיך קדימה עד להגשמת המטרה, ישיג לבסוף את יעדו.
