פרשת קורח – תשפ"ב
הרב הגאון שמואל רבינוביץ רב הכותל המערבי והמקומות הקדושים
בפרשת 'קורח' אנו קוראים על המרד שהוביל קורח, אחד מנכבדי העדה, כנגד משה ואהרון. קורח לא היה לבדו. באופוזיציה שהוא הוביל היו גם דתן ואבירם, שני עושי צרות מוכרים עוד ממצרים, וגם מאתיים וחמישים 'נשיאים', אנשים נכבדים. היה זה בליל של אינטרסים – קורח חשק בשררה במקום משה או אהרון, מאתיים וחמישים הנשיאים רצו לזכות למעלת הכהונה והקירבה אל הקודש, ואילו דתן ואבירם מאסו בהליכה המייגעת במדבר וביקשו לחזור למצרים.
לאחר שמשה רבינו ניסה להרגיע את המהומה ופנה לכל אחת מהקבוצות הללו בדברים, זכו הוא ואהרון להתגלות אלוקית שבה הציע אלוקים לסיים את הסיפור בדרך קשה:
"וידבר ה' אל משה ואל אהרון לאמר: היבדלו מתוך העדה הזאת ואכלה אותם כרגע"
אלוקים מציע פיתרון שאי אפשר לטעות בהבנתו. הוא מורה למשה ולאהרון להיבדל מן העדה, והוא, אלוקים, יסיים את הסיפור ברגע קצר. אך משה ואהרון לא נעתרים להצעה זו:
"ויפלו על פניהם ויאמרו: א-ל, א-לוהי הרוחות לכל בשר, האיש אחד יחטא ועל כל העדה תקצוף?!"
(במדבר טז, כ-כב)
נשים לב לכינוי המיוחד שבו השתמשו משה ואהרון בפנייתם אל אלוקים: "א-לוהי הרוחות לכל בשר". רש"י, הפרשן המקראי הגדול, פירש את הכינוי הזה בדרך הבאה:
"א-לוקי הרוחות – יודע מחשבות. אין מידתך כמידת בשר ודם, שמלך בשר ודם שסרחה עליו מקצת מדינה אינו יודע מי החוטא, לפיכך כשהוא כועס נפרע מכולם; אבל אתה – לפניך גלויות כל המחשבות ויודע אתה מי החוטא!"
משה ואהרון שזה עתה מתמודדים עם מרד כנגדם, הפכו לפתע לסנגורים של העם. במקום לקבל את ההצעה של אלוקים לכלות את העדה ברגע אחד, הם טוענים שדרך זו פסולה. מי שחטא ייענש, אבל רבים מן העם לא חטאו, ומדוע ייענשו? ואכן אלוקים קיבל את דבריהם ולא העניש את העם כולו אלא את קורח ועדתו בלבד.
אין זו הפעם הראשונה שאנו מוצאים דגם זה של שיחה בין אלוקים למשה. גם לאחר שהעם חטא ועבד לעגל בקריאת "אלה אלוהיך ישראל", אמר אלוקים למשה: "הניחה לי וייחר אפי בהם ואכלם, ואעשה אותך לגוי גדול", וגם שם השיב משה בדברי ריצוי ופיוס: "למה ה' יחרה אפך בעמך…?"; ושוב, לאחר שהעם חטא בחטא המרגלים ומאס בארץ המובטחת, הציע אלוקים למשה את אותו פיתרון קשה, ומשה ביקש: "סלח נא לעוון העם הזה כגודל חסדך".
אנו מגלים כאן תופעה. אלוקים מציע להעניש את העם בעונש חמור, ומשה עומד כפרקליט ומרצה את הכעס האלוקי. למעשה, משה פועל כאן כפי שמצופה ממנו. ההצעה הקשה של אלוקים מתפקדת כהזמנה למשה לעמוד ולהציג את הצד הרך של המציאות, את העמדה המפייסת והמרככת.
בשפת תורת הקבלה, אנו רואים כאן הופעה של מידת הדין ומידת הרחמים. הדין תובע צדק מוחלט, קשוח, עונש לחוטאים; ואילו הרחמים מייצרים חסד, חמלה ודרך תיקון. כאשר אלוקים אומר למשה שהוא מעוניין לכלות את העם, זוהי מידת הדין, וכאשר משה מפייס ומתבקש מחילה עבור העם, מידת הרחמים גוברת על מידת הדין.
מידת הרחמים צריכה לבוא דווקא מכיוונו של משה. כמנהיג, כמורה רוחני, כשליח ציבור, משה נדרש שוב ושוב לפתח בעצמו את מידת הרחמים. גם כאשר העם חוטא שוב ושוב, ואפילו כאשר המרד מכוון נגדו באופן אישי – משה איננו שומע מאלוקים את העמדה של מידת הרחמים. להיפך, ברירת המחדל היא מידת הדין, והיא קשה בקיצוניות, זאת כדי שמשה יעמוד בתפקידו כמנהיג וישליט את מידת הרחמים על מידת הדין.
