קרח תש"פ
הרב שמואל רבינוביץ – רב הכותל המערבי והמקומות הקדושים
שוב אנו מגיעים אל המחלוקת, והפעם: קורח ועדתו מורדים במשה רבינו. לצידו של קורח ניצבו "חמישים ומאתיים נשיאי עדה קריאי מועד אנשי שם" (במדבר טז, ב) אך גם דתן ואבירם (שם, א), שני טיפוסים שליליים שידעו להפריע בכל הזדמנות אפשרית. אך הבדל משמעותי ניכר בין טענותיו של קורח לגישתם של דתן ואבירם. בעוד קורח עושה בסך־הכל רושם די חיובי, לפחות לפני שאנו מתעמקים באישיותו ובדבריו, כשהוא טוען בשם ערכי השוויון "כי כל העדה כולם קדושים ובתוכם ה', ומדוע תתנשאו?…" (שם, ג); הרי שדתן ואבירם אינם מסתירים את גישתם העויינת כלפי משה ואת אי־האמון שלהם ביעד שאליו מוביל משה את העם: ארץ כנען. כך, במילים בוטות, מציגים דתן ואבירם את טענתם העיקרית כלפי משה:
"המעט כי העליתנו מארץ זבת חלב ודבש להמיתנו במדבר, כי תשתרר עלינו גם השתרר?! אף לא אל ארץ זבת חלב ודבש הביאותנו ותיתן לנו נחלת שדה וכרם! העיני האנשים ההם תנקר?!"
(שם, יג-יד)
אנו מקשיבים לדבריהם ומשפשפים עיניים בתימהון.
האם אכן מצרים הייתה "ארץ זבת חלב ודבש"? ייתכן, שמצרים העתיקה הייתה ארץ מבורכת למדי בזכות הנילוס המשקה את שדותיה, אך טיבה של מצרים אינו מעניינינו כי אם מצבם של היהודים במצרים, וזה, כזכור, היה גרוע ביותר. האם דתן ואבירם מתגעגעים לעבדות, להשפלה, להלקאה? להשלכת התינוקות העבריים היישר אל פיותיהם של התנינים ביאור? זוהי הארץ שדתן ואבירם חולמים עליה?
ניתן להבין כי מדובר בצמד שרלטנים המנצל את הזמן שחלף מאז היציאה ממצרים כדי לזרות חול בעיני הקהל ולצבוע את העבר בצבע אופטימי שאיננו תואם את ההיסטוריה הראלית. לחילופין, ניתן להעלות על הדעת שדתן ואבירם אינם משקרים, ועבורם מצרים אכן הייתה ארץ מבורכת. אולי דתן ואבירם היו משתפי פעולה נבזיים עם השלטונות המצריים כנגד אחיהם העבריים, כפי שמציע פרשן קדום, ר' טוביה בן אליעזר (צפון יוון, המאה ה-11) בפירושו 'לקח טוב'. אין להתפלא, אם כן, שהבוגדים הללו, שאיבדו את מעמדם ואת עושרם מאז שהופיע משה רבינו כדי לשחרר את העם המשועבד ולהוציאו ממצרים, מבטאים נאמנה את רגשותיהם במילים המתאימות: "העיני האנשים ההם תנקר?!". הם חשים שמשה מנקר להם את העיניים.
תגובתו של משה לדברי ההסתה של דתן ואבירם אינה פונה ישירות אליהם. משה פונה אל א-לוהים בתפילה קצרה שבתוכה הוא מצהיר על יושרו, ובעצם מציב את עצמו כניגוד המובהק של דתן ואבירם:
"לא חמור אחד מהם נשאתי, ולא הרעותי את אחד מהם!"
(שם, טו)
אם נחפש אחר הטיפוס ההפוך מן הבוגד המוכן בעד בצע כסף לשתף פעולה עם אויבי עמו, הרי שזהו המנהיג הנאמן לעמו, נקי הכפיים שפועל ללא תמורה, במסירות ובהתמסרות למען העם. המשמעות של ההצהרה "לא חמור אחד מהם נשאתי" מרחיקת לכת. משה מצהיר כי אין לו – במושגי ימינו – רכב שרד במימון ציבורי. משה הוא מנהיג בהתנדבות. לא תמיד קל לו, כבר פגשנו את משה מיואש מתלונות העם, אך הוא מתאושש וחוזר לשאת בעול הכבד ללא כל תמורה.
כאשר אנו קוראים את הסיפור ברור לנו מי הם "הרעים" ומי "הטובים". בוגדים בעד בצע כסף מול מנהיג מסור ונקי כפיים. אך כאשר הסיפור התרחש הדברים היו הרבה פחות ברורים. הסיפור המקראי מתאר אנשים חיוביים שנהו אחר קורח, דתן ואבירם. כיצד נדע אנו, במקרים שונים בהם אנו נתקלים בחיינו, לבחור בצד הנכון? פרשת קורח מלמדת אותנו את המבחן האולטימטיבי: נאמנות ונקיון כפיים אל מול בוגדנות ורדיפת בצע. כך נדע באיזה צד לבחור.
