פרשת קרח תשע"ז
הרב שמואל רבינוביץ רב הכותל המערבי והמקומות הקדושים
פרשת השבוע 'קורח' מספרת סיפור עצוב. קבוצת אנשים שבראשה עמד קורח, אחד מבני משפחתו של משה, ערערה על מנהיגותו של משה. הייתה זו התקוממות עממית ? אך מאורגנת – שהתנגדה לקבל את מרות המנהיג. הטיעון המרכזי בו נופפו המפגינים על משה המנהיג, היה כנגד כהונתו של אהרן אחיו.
כידוע, אהרן, אחיו הגדול של משה, קיבל את תפקיד הכהונה ב'משכן' ? המקדש הזמני שליווה את עם ישראל עד הקמת בית המקדש בהר הבית בירושלים. לא אהרן בלבד, אלא גם בניו וצאצאיו זכו בכהונה לדורות. באלפי השנים מאז חרב המקדש בירושלים, נותרו מספר מצוות ומנהגים המביעים את היחס אל הכוהנים, צאצאיו של אהרן: 'ברכת כוהנים' בבית הכנסת; לכוהנים שמורה ה'עלייה' הראשונה בעת קריאת התורה ועוד. ההתקוממות נגד משה, התמקדה בכהונתו של אהרן אחיו. זה לא הוגן, טענו המפגינים. מדוע שהכהונה תנתן לאהרן אחיו של משה? מדוע שלא ייבחרו כוהנים מכל שבטי העם?
חשוב להעיר: לנו, החיים בתרבות השואפת להיות שוויונית, קל להזדהות עם הטענות של קורח ועדתו. אך זאת עלינו להבין, שמשה לא מינה את אהרן לכהונה על דעת עצמו. כהוכחה לכך ניתן לראות כי בניו של משה לא זכו לשררה כלשהי. מינויו של אהרן לכהונה היה ביצוע הוראה ישירה מאת אלוהים. יתרה מכך, מכמה פרקים בתנ"ך עולה, כי אהרן היה מנהיג העם עוד במצרים, לפני שמשה הגיע לגאול את העם. אך טבעי היה שתפקיד נכבד ככהונה יגיע לידיו של אהרן, זאת ללא כל קשר למנהיגותו של אחיו.
סיפורה של התקוממות זו לא הסתיים טוב. המתקוממים נענשו בידי אלוהים באמצעות נס גלוי: האדמה נפתחה וחלק מהם שקע בתוכה. חלק אחר מן המפגינים נשרף באש שיצאה מן המשכן. קבוצה שלישית שהאשימה את משה ואהרן במותם של קורח וחבריו, מתה במגפה. סיום בהחלט לא מעודד. לאחר שנתאושש מן הסיפור, נגלה שבעצם נותרנו עם שאלתם של המפגינים: מדוע אכן זכה אהרן לכהונה?
האם התורה העניקה לנו תשובה על כך?
אכן, לקראת סוף הסיפור, כשאנו קוראים על המגפה שהשתוללה במחנה, כעונש על המרד במנהיגותו של משה, מסופר על משה המורה לאהרן לעצור את המגפה:
"ויאמר משה אל אהרן: קח את המחתה ותן עליה אש מעל המזבח ושים קטורת, והולך מהרה אל העדה וכפר עליהם."ויקח אהרן כאשר דיבר משה, וירץ אל תוך הקהל… ויעמוד בין החיים ובין המתים, ותיעצר המגפה."(במדבר יז, יא-יב)
כאן אנו מגלים את אהרן מתנהג באצילות ונוטל תפקיד מרכזי בהצלתם של אלו שרצו לפטרו מן הכהונה. אהרן הוא זה שנעמד במרכז המחנה ועוצר בגופו את המגפה שאיימה להתקדם אל כל העם.
אך חכמי המדרש מאירים את עינינו שמעשהו של אהרן אינו מסתכם בכך. הם מגלים לנו דו-שיח שהתנהל בין משה לאהרן באותם רגעים שהמגפה החלה להשתולל.
"אמר לו משה: קח את המחתה ותן עליה אש."אמר לו אהרן: מורי משה, להרגני אתה מבקש?! בניי נשרפו מפני שהקריבו לפני הקדוש ברוך הוא אש הדיוט, ואתה אומר 'קח את המחתה'?! בניי הכניסו אש זרה למשכן ונשרפו, ואני אוציא אש קודש לחוץ ואני מת או נשרף?!"אמר לו משה: לך ועשה מהרה, שבשעה שאתה משוחח אתי הם מתים!"כיון ששמע אהרן כך, אמר: אילו אני מת על ישראל אני כדאי! מיד – ויקח אהרן…"(ילקוט שמעוני לפרשת צו)
אהרן מתגלה כאן כאב שכול שאיבד את בניו באירוע טראומתי. ביום שבו הוקם המשכן, נכנסו שני בניו הגדולים, נדב ואביהו, אל המשכן והקריבו אש זרה ? קטורת שאלוהים לא ציווה להקטיר, ומיד מתו. אהרן שומע את הוראתו של משה ומבין שגורלו עומד להיות דומה. הוא יקטיר קטורת שאלוהים לא ציווה להקטיר, ומיד ימות. מתוך חרדה הוא מסרב לבצע את ההוראה. אך משה דוחק בו בגערה: עד שאתה משוחח הם מתים!
משה לא העמידו על טעותו. הוא לא הסביר לו שקטורת זו שהוא עומד להקטיר לא תביא עליו אסון. הוא מבהיר לו את המצב: המגפה משתוללת ובני אדם מתים!
ואהרן קיבל את ההכרעה. על פי תפיסתו, הוא עושה מעשה אובדני שאין ממנו דרך חזרה. אך הוא מוכן לוותר על חייו בכדי להציל חיים של בני אדם כה רבים. הוא רץ בעיניים פקוחות אל תוך הקהל, אל תוך המגפה, ובעצם ? לפי הבנתו ? אל המוות הוודאי. בגבורה זו הוכיח אהרן שהוא ראוי להיות כהן, שהוא ראוי לשרת את אלוהים ואת העם במקדש.
לא בחינם תיארו חכמי המשנה את אהרן כמי ש"אוהב את הבריות". רק אישיות כזו שמוכנה למסור את נפשה למען הזולת, זוכה לתפקיד הכהונה.
