Getting your Trinity Audio player ready...
|
פרשת קרח תשפ"ג
הרב הגאון שמואל רבינוביץ רב הכותל המערבי והמקומות הקדושים
בפרשת 'קורח' אנו קוראים על המרד של קבוצת מנהיגים של עם ישראל – בראשות קורח, דתן ואבירם – בהנהגתם של משה ואהרון. מרד זה הסתיים בעונש חמור למורדים: האדמה נסדקה והמורדים נבלעו בתוכה. אך הסיפור לא נכתב בתורה כדי ללמד אותנו את עונשם של המורדים, או לפחות לא רק בשביל זה. אנו נקראים להתעמק במניעי המרד, בטענות שנשמעו בו ולשאול את עצמנו במה טעו המורדים, מה הייתה הפילוסופיה שלהם ומדוע היא הייתה שגויה.
על פניו, טענתו הראשונית של קורח הייתה פשוטה: הוא דרש דמוקרטיה. מי מאיתנו מתקשה להזדהות עם הדרישה לשלטון דמוקרטי?
ויקהלו על משה ועל אהרון ויאמרו אליהם: רב לכם! כי כל העדה כולם קדושים, ובתוכם ה' – ומדוע תתנשאו על קהל ה'?!
(במדבר טז, ג)
קורח ראה בהנהגתם של משה ואהרון התנשאות והוא דרש להכיר בכך שהעדה כולה עשויה לזכות להשראת השכינה ואין לה צורך במנהיגים. אומנם בהמשך הסיפור אנו מגלים כי קורח לא התכוון באמת לדמוקרטיה. כמו פוליטיקאי טוב, הוא השתמש בטענות העריבות לאוזני העם אך לא התכוון אליהן. הוא רצה לכבוש את השלטון ולהנהיג את העם במקום משה ואהרון. דמוקרט גדול הוא לא היה. הסיסמאות הדמוקרטיות שימשו עבורו מקפצה לאינטרסים אישיים.
חכמי המדרש הביעו את עומק טענתו של קורח באמצעות התיאור הבא:
קפץ קורח ואמר למשה: "טלית שכולה תכלת – מהו שתהא פטורה מן הציצית?" אמר לו משה: "חייבת בציצית". אמר לו קורח: "טלית שכולה תכלת אינה פוטרת את עצמה ואילו ארבעה חוטים פוטרים אותה?!".
עוד שאל קורח את משה: "בית מלא ספרי־תורה – מהו שיהא פטור מן המזוזה?" אמר לו משה: "חייב במזוזה". אמר לו קורח: "כל התורה כולה אינה פוטרת את הבית ואילו פרשה אחת שבמזוזה פוטרת את הבית?! – דברים אלו לא נצטווית עליהם ומלבך אתה בודה אותם!"
(במדבר רבה פרשה יח)
בפרשת 'שלח' אנו קוראים את המצווה לקשור חוטי־ציצית בזוויות הבגדים, חלקם חוטי תכלת. קורח מתווכח עם משה בנוגע לבגד שכולו צבוע תכלת: לדעתו של קורח יש לפטור אותו ממצוות התכלת, שכן כולו צבוע תכלת; ואילו לדעתו של משה עדיין יש לקשור עליו את חוטי התכלת. טענה דומה השמיע קורח ביחס למצוות מזוזה. במזוזה המוצמדת למשקוף הדלת כתובות שתי פסקאות מן התורה. טענתו של קורח הייתה כי בית המלא בספרי תורה אינו נדרש למזוזה בפתחו; כנגדו טען משה כי גם בבית שכזה עדיין אנו מצווים לשים 'מזוזה'.
הרב יוסף דוב סולובייצ'יק, ממנהיגי האורתודוקסיה בארה"ב במחצית השנייה של המאה העשרים, הסביר את הוויכוח באמצעות התבוננות בשני המוטיבים החשובים של החיים הדתיים: המעשה הדתי והחוויה הדתית. ברור לכול כי מעשה דתי שאינו נוגע בליבו של האדם והוא נטול חוויה, איננו מעשה מושלם. באותה מידה, כל אדם שומר מצוות יודע כי אין די בחוויה הדתית כשלעצמה; האדם נדרש למעשה, לציות, לקבלת עול תורה ומצוות. השאלה החשובה היא היחס שבין שני מוטיבים עוצמתיים אלה: האם אנו מצפים שהחוויה תעורר את האדם לפעול ולעשות מעשה או להיפך, אנו שמים דגש על המעשה ומקווים שהוא יעורר את החוויה הדתית?
קורח שם דגש על החוויה. אם חוטי התכלת של הציצית אמורים לעורר חוויה כלשהי אצל האדם – והם אכן אמורים לעשות זאת – ניתן לעורר את החוויה הזו גם בדרכים אחרות, למשל, ללבוש טלית הצבועה כולה בצבע תכלת.
כך גם ביחס למזוזה: היא אמורה להזכיר לנו את תוכן הפיסקאות מן התורה הכתובות בה, מדוע אפוא שבית מלא ספרי תורה לא יביא אותנו לידי אותו זיכרון נחוץ?
אך השקפתו של משה הייתה שונה, והיא דרכה של היהדות מאז ועד היום: המעשה קודם לחוויה. אנו מצפים ומשתדלים שהמעשה יגע בליבנו ויעורר בנו חוויה דתית עמוקה, אך במציאות שאנו חיים בה – נדרשת עשייה! רגשות עוצמתיים יכולים להוביל למקומות נכונים אך לפעמים גם למקומות פחות נכונים; המעשה הראוי הוא תמיד נכון ולכן אל לנו לתלות אותו בעוצמתה של החוויה. מעשים נכונים יביאו חוויות ראויות, אך איננו יכולים 'לסמוך' על הרגשות האנושיים שיובילו אותנו אל המעשים הראויים. קודם כל – לעשות!