יום כיפור
הרב שמואל רבינוביץ ? רב הכותל המערבי והמקומות הקדושים
יום הכיפורים, שחל בשנה זו בערב שבת ? עד למחרת בלילה, הוא יום שמהותו נאמרת בשמו: יום של כפרה, יום שבו אלוהים מכפר לבני אדם על חטאיהם, וכפי שעיקרון זה מנוסח בתורה:
“כי ביום הזה יכפר עליכם, לטהר אתכם מכל חטאתיכם.”
(ויקרא טז, ל)
אם קיים יום קבוע בכל שנה שבו אלוהים מכפר לבני אדם על חטאיהם, עלינו להבין מכך שהעובדה שבני אדם חוטאים ואינם נוהגים כראוי, איננה הפתעה. זוהי מציאות שקשה להתכחש אליה, והיא לא נוצרה במקרה. כבר לפני אלפי שנים, עמד שלמה המלך ביום חנוכת בית המקדש, וביטא עובדה זו במילים חדות: “אין אדם אשר לא יחטא” (מלכים א’ ח, מו).
כיצד אנו אמורים להתמודד עם עובדה זו? אין ספק שחטא הוא החטאה של מטרה כלשהי, ואיננו דבר רצוי, אך בכל זאת ? האם זו עובדה מקרית? במילים אחרות: האם לא היה אלוהים יכול לברוא אדם מעט יותר מוצלח, שלא יחטא כלל?
חכם יהודי שעסק בנושא זה בהרחבה, היה הרמח”ל (רבי משה חיים לוצאטו, מקובל ומשורר, איטליה 1707-ישראל 1747). דבריו העמוקים נוגעים בלב ההוויה האנושית והעמידה של אדם לפני אלוהיו. הוא מקביל את יחסו של אלוהים אל האדם ? אל יחסה של אם לבנה, המורכב משלושה שלבים, הבאים זה אחר זה: חסד, דין ורחמים.
כאשר תינוק נולד, אמו מטפלת בו בחסד מוחלט. אין היא מצפה ממנו לתמורה כלשהי, ואף לא ליחס כלפיה. היא מעניקה את כל כולה לתינוק, ומתמסרת אליו באהבה. מעט לאחר מכן, כאשר התינוק אך גדל מעט, נוצקת הדדיות למערכת היחסים שבין האם לבנה: היא מצפה לחיוך ממנו, ליחס כלשהו. כאשר הוא גדל יותר, היא מצפה שהוא יהיה תלמיד טוב וילד המרווה בנחת את הוריו. היחס שלה כלפיו כבר אינו יחס של חסד, אלא יחס של דין: היא מצפה ממנו לתמורה, ולא זעירה; ליחס של תודה והערכה; לעמידה בציפיותיה. זהו טבעו של האדם. פסיכולוגים טוענים, כי במקרה שהאם הייתה ממשיכה להעניק לתינוק ללא הדדיות, התפתחותו של הילד הייתה איטית ונמוכה, והוא היה נשאר, בעצם, תינוק מגודל.
כאשר הילד גדל, וההדדיות אינה נשמרת ? זו מציאות די נפוצה ? היינו יכולים לצפות שהאם תפסיק להעניק לו. הרי יחסיה אל בנה מושתתים, לכאורה, על הדדיות. אם ההדדיות הייתה מוחלטת, היו יחסי הורים וילדים נראים יחסי האדם ומנהל הבנק ? מה שמגיע לך תקבל, מה שלא מגיע לך, לא תקבל. אך יחסי הורים וילדים אינם כאלו. למרות שההדדיות לעיתים אינה קיימת, הורים ממשיכים לתת לילדיהם. מדוע? כי בניגוד ליחסי אדם ומנהל הבנק, הקשר של הורים וילדים הוא קשר העומד בזכות עצמו. זהו קשר ללא תנאים, ללא מטרה אליה הצדדים חותרים. הקשר עצמו הוא המטרה. זוהי מידת הרחמים ? השלב השלישי.
בריאת האדם היא חסד מוחלט, הענקה ללא כל הדדיות. האדם נברא ונשלח למסע ארוך, שמתקיימת בו הדדיות: אלוהים מעניק לאדם שפע, ומהאדם מצופה ללכת בדרכים טובות וישרות. זוהי מידת הדין. אם היינו עוצרים כאן, יחסינו עם אלוהים היה נראה כיחסינו עם מנהל הבנק, וזה, איך נאמר, לא היה נגמר בטוב…
אלוהים ברא את האדם כיצור חוטא. אין זו טעות ולא תקלה. אלוהים מצפה שנבין שמידת הדין איננה האופן שבו הוא מנהל את העולם. מידת הרחמים, זו שגוברת על ההדדיות, היא זו שמבטאת את היחס האמיתי שבין אלוהים ואדם. אלוהים מעוניין להעניק לנו ללא גבול, ללא תנאי, ולפיכך “אין אדם אשר לא יחטא”. לעולם לא נוכל לעמוד מול אלוהים בביטחון ולטעון “מגיע לי” ? וזה כדי שלעולם לא נטעה לחשוב שאלוהים מנהל את העולם במידת הדין.
כמובן, אין זה מתיר את החטא. להיפך. תפיסה זו מעצימה את האמון והתקווה שלנו באלוהים ובטובו, והיא רק תביא אותנו לרצון עז שלא לחטוא.
חכמים אמרו משפט המביע במילים ספורות תפיסה זו: “בתחילה עלה במחשבה לברוא את העולם במידת הדין, ראה שאין העולם מתקיים, עמד ושיתף עימו מידת הרחמים”. מה פשר המילים “ראה שאין העולם מתקיים”? וכי אלוהים טעה וחשב שהעולם יתקיים, ולבסוף נוכח לראות שאין הדבר כך? הלא זו אמירה מגוחכת.
“אין העולם מתקיים במידת הדין” ? העולם אינו משיג את מטרתו כאשר האדם סבור שאלוהים מתנהל מולו במידת הדין באופן מוחלט. יום הכיפורים הוא יום משנה תודעה, מפני שהוא מציב את האדם אל מול העובדה שמידת הרחמים, היא היא שמנהלת את העולם.
