פרשת ויקרא תשפ"ו
הרב שמואל רבינוביץ – רב הכותל המערבי והמקומות הקדושים
בשבת זו מתחילים בקריאת הספר השלישי – ספר ויקרא, המכונה 'תורת כהנים'. הפרשה הפותחת עוסקת בעיקר בדיני הקרבנות שהיו מובאים לבית המקדש.
על אף שמדובר בנושא מורכב יחסית, מנהג ישראל קובע, כי זו הפרשה הראשונה שמתחילים ללמוד עם הילדים הרכים. על כך אמרו חז"ל:
"אמר רבי אסי מפני מה מתחילין לתינוקות בתורת כהנים ואין מתחילין בבראשית, אלא שהתינוקות טהורין והקרבנות טהורין יבואו טהורין ויתעסקו בטהורים".
(ויקרא רבה ז, ג)
הקרבנות הם סמל לתהליך של טהרה פנימית. חכמינו (מדרש תהלים מח) מתארים את החוויה הרגשית של האדם בתהליך זה: כאשר האדם היה עולה לבית המקדש להביא קרבן על חטאו, היה עצוב מאוד, וביוצאו מבית המקדש לאחר התהליך הוא היה שמח מאוד. טהרת הלב משפיעה גם על מצבו הנפשי של האדם. כאשר הלב מלא בעומס של כישלונות וחטאים, הדבר מביא עמו תחושת עצבות, אך כאשר האדם מצליח לתקן ולהיטהר – מתעוררת בו תחושת שמחה והקלה.
כיום, שלצערנו אין בית מקדש ואין באפשרותנו להקריב קרבנות, ישנן דרכים אחרות להתקרבות אל ה'. וכגון לימוד הלכות הקרבנות, שהעוסק בהן נחשב לו כאילו הקריב קרבן. וכן עבודת התפילה בבית הכנסת הנקרא 'מקדש מעט', עליה נאמר בפסוק (הושע יד ג) 'ונשלמה פרים שפתינו'.
ישנה דרך נוספת וייחודית בעלת משמעות מיוחדת גם בדורנו: לקרב לבבות ולהחזיר יהודים למקורותיהם הרוחניים, ולחזק את האמונה בבורא העולם. על כך כותב האור החיים הקדוש בפירושו לתורה: כאשר אדם מקרב יהודי אחר אל האמונה ואל דרכי התורה – מעשה זה עצמו נחשב כמעין 'קרבן לה", בכך שהוא מחזיר נשמה יהודית למקורה ומחדש את הקשר הרוחני בין האדם לבוראו.
אנו חיים בתקופה של טלטלה עולמית אדירה, רבים חשים כי האנושות מתקרבת לרגעים משמעותיים. בלב כל יהודי מתעוררת התפילה כי נזכה לראות את התגשמות חזון הנביאים – בנין בית המקדש האחרון והופעתה של תקופה חדשה המביאה עימה גאולה ושלום.
כדי להיות ראויים לימים הגדולים הללו, נדרש מכל אדם לעבוד על עצמו, לטהר את ליבו ולחזק את עולמו הרוחני. היהדות מלמדת כי האחריות אינה אישית בלבד.
אחד המאפיינים הייחודיים של העם היהודי היא תחושת הקרבה המיידית בין יהודים בכל מקום בעולם, די במפגש קצר כדי להרגיש כאילו מדובר במכרים ותיקים. תופעה זו שאין דומה לה בכל הדתות והאידיאולוגיות, מיוסדת על עומק הידיעה שהיחידה הנקראת 'עם ישראל' היא תוצאה של נשמה אחת גדולה שהתפצלה לשש מאות אלף חלקי נשמות, ומכאן מקור ההרגשה הפנימית שכל יהודי הוא חלק בלתי נפרד ממך ואינך יכול שלא לדאוג לו.
סיפור שהתפרסם בארצות הברית ממחיש זאת היטב. יהודי נסע בערב שבת בכביש המוביל ללוס אנג'לס, כאשר הבחין באדם העומד ליד רכבו עם מכסה מנוע פתוח ומבקש עזרה. הוא עצר, בדק את התקלה וסייע לו לתקן אותה. בסיום הוא אמר לו 'שבת שלום'. האיש לא הגיב. הנהג ניסה שוב באנגלית וביידיש, אך עדיין לא קיבל תגובה.
לבסוף שאל אותו אם הוא יהודי. להפתעתו, האיש השיב בשלילה. 'אם כך' שאל הנהג, 'מדוע יש לך כיפה על הראש?' האיש חייך והשיב: אמי אמרה לי בצעירותי שתמיד אשמור כיפה ברכב. אם אקלע לצרה, היא אמרה, שים אותה על הראש – ומישהו כבר יעצור לעזור לך. ואכן, כך קרה.
התפיסה היהודית אינה מאפשרת לאדם לומר 'שלום עלי נפשי', אני אדאג לעצמי ושהאחרים יסתדרו, האחריות היא גם כלפי אחרים. עיקרון זה מכונה 'ערבות הדדית', והוא מבוטא בדברי חז"ל 'כל ישראל ערבים זה בזה'. ערבות זו מחייבת כל יהודי לדאוג לחברו שלא יעבור על רצון ה' ויקיים מצוותיו, שכן אנו עם אחד, וחיינו שזורים זה בזה.
רעיון זה אינו חדש. כבר אבי האומה, אברהם אבינו, פעל להפיץ את האמונה באל אחד בעולם וכפי שמתואר בתלמוד:
"וַיִּטַּע אֶשֶׁל בִּבְאֵר שָׁבַע וַיִּקְרָא שָׁם בְּשֵׁם ה' אֵל עוֹלָם"
(בראשית כא, לג).אמר ריש לקיש: אל תיקרי ויקרא אלא ויקריא, מלמד שהקריא אברהם אבינו לשמו של הקב"ה בפה כל עובר ושב. כיצד? לאחר שאכלו ושתו עמדו לברכו, אמר להם וכי משלי אכלתם? משל אלהי עולם אכלתם! הודו ושבחו וברכו למי שאמר והיה העולם"
(מסכת סוטה י ע"א).
בהתנהלות זו אין כפייה ואין הכרח, אלא תחושת שליחות עמוקה של ערבות ודאגה לאדם ולחברה. זוהי קריאה שקטה אך רבת עוצמה: להכיר בבורא העולם, לחזק את האמונה ולהרבות טוב וחסד במציאות האנושית. מאז ימי אברהם אבינו ועד ימינו, זו הייתה דרכו של עם ישראל – להאיר, להדריך ולהזכיר לעולם כי חיי האדם נושאים בתוכם משמעות ותכלית.
בימים אלה מתחדדת הקריאה להרבות אור במקום של ספק, לחזק אמונה במקום של בלבול, ולקרב לבבות – איש אל אחיו ואדם אל בוראו. בכך נקרב את העולם לימים של שלום, שלווה ושגשוג.
