לכל איש יש שם – פרשת ויקרא

פרשת ויקרא – תשפ"ב

הרב הגאון שמואל רבינוביץ רב הכותל המערבי והמקומות הקדושים

ספר 'ויקרא' פותח בפניה של א-לוקים למשה:

ויקרא אל משה וידבר ה′ אליו מאהל מועד לאמר.
(ויקרא א, א)

הכפילות בפסוק מעוררת קושי, מדוע התורה נזקקת לכפול גם 'קריאה' – "ויקרא אל משה", וגם 'דיבור' – "וידבר ה' אליו"?  ויותר מכך, מה תוכן הדברים שנאמר למשה ב'קריאה' שקרא ה' אליו?

רש"י מסביר על פי המדרשים:

ויקרא אל משה – לכל דברות ולכל אמירות ולכל ציוויים קדמה קריאה, לשון חיבה, לשון שמלאכי השרת משתמשים בו, שנאמר (ישעיה ו ג) 'וקרא זה אל זה'.

אנו למדים שהקריאה היא בלשון חיבה, אך רש"י אינו מפרש לנו מה תוכן הקריאה. זאת נוכל ללמוד מדברי המדרש.

מנין שכל הקריאות היו 'משה משה'? תלמוד לומר – "ויקרא אליו אלקים מתוך הסנה ויאמר משה משה" … מלמד שכל הקריאות היו 'משה משה'. … לשון חיבה לשון זירוז. 

(ילקוט שמעוני, ויקרא רמז תכט)

מה משמעותה של קריאה זו בשמו של משה? לשם מה היא נצרכת?

המהר"ל מפראג (רבי יהודה ליווא, 1512-1609)  מסביר:

כאשר יקרא אותו בשמו הוא הוראה על שחפץ בנקרא וידוע אליו בשמו, שהרי קורא לו בשמו המיוחד לו. אבל כשמדבר עמו בלא קריאה, מורה כי אין מכירו ויודעו בשמו, ולפיכך הקריאה בשמו הוא חיבה.
(גור אריה, ויקרא א, א)

שמו הפרטי של האדם, מבטא את מהותו הייחודית. כך אנו מוצאים גם בספר בראשית:

ויצר ה' א-לקים מן האדמה כל חית השדה ואת כל עוף השמים ויבא אל האדם לראות מה יקרא לו וכל אשר יקרא לו האדם נפש חיה הוא שמו.
(בראשית ב, יט)

התורה מתארת את תהליך הענקת השמות על ידי אדם הראשון  שנעשה בעצה אחת עם א-לוקים, על מנת להבליט את חשיבות ומהות ה'שם'. האדם הראשון בסיוע א-לוקים, הצליח לראות את התוכן הפנימי של כל חיה, להבין את תכונותיה הטבעיות ומשמעותן ביחס לאדם ובהתאם לכך קבע להן שמות.

גם שמות בני האדם אינם מקריים, האב והאם המעניקים את השם – לילדיהם, זוכים לרוח נבואה – רגע של הארה א-לוקית, ועל פיה קובעים את השם המעיד על מהותו הייחודית של בנם.

הקריאה בשמו של אדם מבטאת את הקשר בין הקורא לבין האדם שקוראים בשמו. כאשר אדם פותח את דבריו בקריאה בשמו של חברו הוא מבטא את העובדה שהוא מכיר במהותו הייחודית. הקריאה בשמו של אדם נותנת לו כבוד, מקום, הערכה, הכרה, ותחושה של יחס קרוב, חיובי וטוב – 'רואים אותי'.

קריאה בשמו הפרטי של האדם יוצרת קשר אישי. זהו גם העקרון הפסיכולוגי העומד ביסוד העובדה שתוקפים לסוגיהם מתייחסים לקורבנותיהם כחפצים וכאובייקטים ואינם פונים אליהם אלא מצווים עליהם מבלי להתייחס לאישיותם. הדבר הומחש באופן אכזרי ביותר בשואה, בה נמחקה העובדה ש'לכל איש יש שם', ותחתיה – כל אדם הפך בקעקוע על ידו ל'מספר' נטול אישיות. עובדה זו אפשרה לרוצחים לפעול ביתר קלות מבלי שרגשותיהם האנושיים יפעלו.

צורת הפניה הזו של א-לוקים למשה, מלמדת אותנו כיצד לנהוג בכל מערכות היחסים שלנו. להזכיר לעצמנו ולסובבים אותנו את הקשר האישי, המכבד המוקיר והמעריך,  העומד ביסודו של כל ציווי או בקשה.

כך הוא בקשר בין  איש לאשתו, בין הורים לילדיהם ובין מחנכים לתלמידיהם. ראוי ורצוי תמיד לפתוח בקריאה בשם שמבטאת קשר אישי בין שני המדברים. יתרה מכך, הקריאה בשמו הפרטי של אדם אינה מבטאת רק את הקשר אלא גם יוצרת אותו ומעמיקה אותו.

נזכור – לכל איש יש שם. כדאי להשתמש בו.