מה מקנה ערך למעשה? – פרשת ויקרא

ויקרא- תשפ"ג

הרב הגאון שמואל רבינוביץ רב הכותל המערבי והמקומות הקדושים

ספר 'ויקרא', אותו אנו מתחילים לקרוא בשבת הקרובה, מעמיד במרכז עיסוקו את עולם הקדושה: המקדש, הכוהנים והקורבנות. שתי הפרשות הראשונות בספר זה מפרטות בהרחבה את הלכות הקורבנות השונים – תופעה שיוצרת לעיתים רתיעה אצל הקורא המודרני שעולם הקורבנות כה זר עבורו.

עם זאת, בהסתכלות מעמיקה אנו עשויים לגלות שהקורבנות ייצגו בעת העתיקה מופעים אנושיים ונפשיים שרלוונטיים בכל תקופה ובכל תרבות, אלא שלאורך הדורות והתרבויות השונות הם מקבלים ביטויים מגוונים.

נתבונן לדוגמה בקורבן ה'עוֹלָה'. קורבן זה איננו נאכל, לא על ידי הכוהנים ולא על ידי האדם שהביא את הקורבן. הוא מוקטר כולו על המזבח. קורבן זה מייצג את רצונו של האדם להתמסר כולו אל הקודש, אל א-לוקים – רצון שלא נעלם מן האנושות גם בימינו ומקבל ביטויים שונים גם בעידן שבו הקרבת קורבנות נראית רחוקה מאוד.

ובכן, בפרשת 'ויקרא' אנו לומדים רשימה של קורבנות: עוֹלָה, שְׁלָמִים, חַטָאת, אָשָׁם ומִנְחָה. קורבן ה'מנחה' שונה מכל הקורבנות האחרים. הוא איננו בא מן החי אלא מן הצומח. למעשה מדובר בקורבן שאיננו מרשים כלל. האדם מביא אל המקדש כמות מועטה של קמח, הכוהנים בוללים את הקמח בשמן ומוסיפים לו תבלין 'לבונה', מקטירים כמות זעירה ממנו על המזבח ואוכלים את הנותר. מי מביא קורבן דל שכזה אל בית המקדש?

מן הסתם אדם שאין ביכולתו הכלכלית להשקיע ולהביא קורבן מרשים של בהמה. המנחה היא אפוא קורבנו של העני. קורבן זה מובא בדרך כלל בנדבה. אין חובה להביאו – מלבד במקרים חריגים – והאדם מביא אותו למקדש מרצונו.

חז"ל הבחינו בשינוי לשוני שהתורה נוקטת בו ביחס לקורבן המנחה, אל מול קורבנות הנדבה האחרים: העולה והשלמים. פרשת קורבן העולה פותחת במילים "אדם כי יקריב מכם קורבן לה'"; ציווי קורבן השלמים אינו מכנה את מביא הקורבן בשם ופותח במילים "ואם זבח שלמים קורבנו"; ואילו קורבן המנחה מתואר בדרך הבאה: "ונפש כי תקריב קורבן מנחה לה'". מה פשרו של הכינוי "נפש" בהקשר של קורבן המנחה? רבי יצחק, חכם בבלי בן המאה השנייה, למד מכך לקח לדורות:

אמר רבי יצחק: מפני מה השתנתה מנחה שנאמר בה 'נפש'? אמר הקדוש ברוך הוא: מי דרכו להביא מנחה? עני – מעלה אני עליו כאילו הקריב נפשו לפני.
(תלמוד בבלי, מסכת מנחות דף קד)

קורבן המנחה, כאמור, הוא קורבנו הדל של העני שאינו יכול להביא קורבן מרשים. אדם זה עלול להרגיש שקורבנו חסר ערך ביחס לקורבנות האחרים שערכם הכספי גבוה. גם החברה עלולה להביט על קורבן זה כמעשה עלוב.

רבי יצחק לומד מהכינוי "נפש" כי ערכו של הקורבן איננו מוגבל לשוויו הכספי. ערכו של המעשה נמדד לפי הרצון הטוב העומד מאחוריו ולא לפי פרמטרים אחרים.

אדרבה, העני שהתאמץ והביא מכספו המועט מתנה למקדש, קורבנו עשוי להיות בעל ערך רב יותר מקורבנו המרשים של העשיר שהוצאה זו אינה משפיעה על מצבו הכלכלי.

יתרה מכך. פרופ' יונתן גרוסמן מראה בספרו 'תורת הקורבנות', כי בעוד הקורבנות הבאים מן החי מייצגים את האדם עצמו, כאשר הבהמה היא מעין 'תמורה' של האדם; הרי שקורבן המנחה הבא מן הצומח מייצג את כלכלתו של האדם והאדם המביא קורבן זה למקדש מביע בכך את תודתו על המזון שמקיים אותו.

אם נזכור שמביא המנחה הוא בדרך כלל אדם שמזלו הכלכלי לא שפר עליו, נגלה כי קורבן זה מרשים במיוחד: העני שפרנסתו אינה מצויה לו ברווח, איננו בא להתלונן אלא להפך, הוא 'שמח בחלקו' ומכיר תודה על המעט שיש לו.

על כך אומרת המשנה במסכת מנחות, מסכת המוקדשת ברובה להלכות קורבן המנחה, את המשפט המהדהד: "אחד המרבה ואחד הממעיט, ובלבד שיכוון אדם את דעתו לשמים".