שביעות־רצון וקורבן

פרשת ויקרא – תשפ"ד

הרב הגאון שמואל רבינוביץ רב הכול המערבי והמקומות הקדושים

בשבת הקרובה אנו פותחים בקריאת ספר 'ויקרא', הספר השלישי בחמישה חומשי התורה, העוסק ברובו בדיני המקדש, הכוהנים והקורבנות.

שתי הפרשיות הראשונות בספר זה – 'ויקרא' ו'צו' – מפרטות את סוגי הקורבנות השונים שניתן להביא, ולעיתים חובה להביא, לבית המקדש. הקורבנות מתחלקים לכמה סוגים: קורבן 'עולה' שנשרף כולו על המזבח; קורבנות 'חטאת' ו'אשם' המובאים כדי לכפר על חטאים מסוימים; קורבן 'שלמים' שהוא קורבן חגיגי ומתייחד בכך שהמביא שותף באכילת הקורבן; ו'מנחה' שהיא קורבן מן הצומח – מחיטה או משעורה. לכל אחד מן הקורבנות יש הלכות מיוחדות ומדויקות, אך ישנן מספר הלכות המשותפות לכל סוגי הקורבנות. כך הן ההלכות הבאות:

כל המנחה אשר תקריבו לה' – לא תיעשה חמץ, כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו אישֶׁה לה'
(ויקרא ב, יא)

בפסוק זה מצוינים שני דברים שאין להביא אותם כקורבן: חמץ, כלומר דגן שתפח ונאפה; ודבש – הכולל את כל סוגי הפירות המתוקים. מה יש בשני הדברים הללו, חמץ ופירות מתוקים, שגורם את האיסור להביא אותם כקורבן? יתרה מכך, אם היינו נדרשים לקבוע בעצמנו את חוק הקורבנות, קיים סיכוי סביר שהיינו קובעים שיש להביא דווקא סוגי מאכלים משובחים כמו לחם תפוח ואפוי ופירות מתוקים, כדי לכבד את אלוקים בקורבנות מרשימים העשויים ממאכלים ערבים לחיך. ואילו התורה אוסרת דווקא מאכלים אלו לקורבן. מדוע?

כמה מן הפרשנים הקדומים לתורה ראו בהלכה זו מבט עקרוני על גישת האדם לעבודת הא-ל. הקורבנות הם הביטוי העתיק לרצונו של האדם להתקרב אל הא-ל, לפגוש בו, לחוש בנוכחותו. אם נתרגם זאת לתרבות שלנו, חווית הקורבן היא חוויה רליגיוזית שבה האדם נפגש עם הנשגב ממנו ונוגע בנצחיות. זהו רגע שיא של החוויה הדתית שבו האדם חש שהוא מצליח לתת משהו משלו לאלוקים, ולרגע קט הוא מרגיש קרבת אלוקים ושחרור מכבלי החומריות שאנו נתונים בה.

השאלה היא כיצד האדם ניגש למפגש כזה. זהו מפגש לא קל ולא פשוט עבור האדם, שכן החוויה של מפגש עם הא-ל עשויה, לגרום לאדם תחושת של חוסר ערך, שכן מיהו האדם אל מול הא-ל המושלם והכול-יכול? חשש זה עלול להביא את האדם לגשת אל המפגש הזה כשהוא עסוק בעיקר בעצמו, במקום לבוא בכנות, בטהרה, בלב פתוח ושכחה למספר רגעים מהאגו.

החמץ והדבש מסמלים צדדים חיוביים בחיי האדם. הלחם שהגיע אל מצבו המשובח ביותר כשהוא תפוח ואפוי, והפירות המתוקים והערבים, מסמלים את האדם כשהוא שבע רצון מעצמו. ולהיות שבע רצון זה מצב טוב – אדם אינו נדרש לחיות בתחושה של חוסר סיפוק ואי מיצוי עצמי.

עם זאת, כאשר האדם מרוצה ממצבו קיים סיכון שהוא ייסחף אל מחוזות הגאווה והדימוי העצמי המוגזם. האיזון הוא מילת המפתח: הֶיֵה מרוצה מעצמך אך זכור שכמו כל אדם, גם לך יש במה להשתפר. זיכרון זה מְפַתֵּחַ אצל האדם את מידת הענווה.

הרגע שבו האדם חווה את החוויה הרוחנית הנעלה של המפגש עם הא-ל, הוא רגע טהור. אדם שמגיע לרגע זה עם אגו מנופח, עם שביעות עצמית מוגזמת, יפספס את הדבר האמיתי, הכנה שיכול לשנות חיים. לכן אנו נדרשים לסלק מהקורבנות את סממני שביעות־הרצון העצמית, את החמץ ואת המתיקות, כדי שפעולת ההקרבה לא תהיה חלולה ונטולת משמעות, אלא תשפיע על האישיות ותעצב אותה באופן הראוי.