היחיד והעם בעבודת אלוהים – פרשת ויקרא

פרשת השבוע 'ויקרא', עוסקת בהלכות הקרבנות שהוקרבו בבית המקדש. מלבד הקרבנות הציבוריים שהיו מוקרבים בבית המקדש מדי יום ביומו, ישנם עוד שני סוגי קרבנות עיקריים: האחד הוא קרבן 'חטאת' – אדם שחטא ועבר עבירה מביא לבית המקדש קרבן ובכך הוא מכפר על חטאו. השני הוא קרבן 'נדבה' ? אדם שחשקה נפשו להתנדב קרבן, יכול לעשות זאת ולהביא את קרבנו לבית המקדש.

הלכות הקרבנות אינן נפתחות בקרבנות הציבור המוקרבים מדי יום בשם העם כולו, אלא דווקא בקרבנות היחיד. אלוהים מצווה את משה ומודיע לו את הלכות הקרבנות ופירוט הבהמות שמהן ניתן להביא קרבן:

הבחירה לפתוח בקרבנות היחיד, ובתוכם – בקרבנות שהבאתם אינה חובה המוטלת על האדם אלא הם באים בנדבה, איננה מקרית. היא באה לבטא חשיבות מיוחדת שקיימת בקרבנו של האדם היחיד.

ביהדות קיים קונפליקט מובנה בין שתי תפיסות: מחד, תפיסת העם היהודי כמבנה אורגני, כשהפרט הוא תמיד חלק ממכלול. היהדות שואפת לרומם את עם ישראל, לקדש אותו, לעשות אותו נעלה יותר וטוב יותר. האדם היחיד המקיים מצוות, וודאי עושה בכך דבר נכון וטוב, אך המטרה העיקרית איננה היחיד, אלא העם שילך בדרכי אלוהים ויהווה מגדלור מוסרי וערכי לכל העולם.

מאידך, לא נעדרת בתורה פנייה אל האדם היחיד. הצבת מעשיו, הגשמתו העצמית, הקשר הפרטי והאינטימי בינו ובין אלוהיו במרכז, תוך התעלמות, לכאורה, מהיותו פרט בתוך המכלול של העם היהודי.

הקרבנות ? שהם עבודת האלוהים העיקרית שהתקיימה בזמן שבית המקדש עמד על תילו ? מבטאים את שתי התפיסות הללו. קרבנות הציבור מבטאים את התפיסה הלאומית, זו שאינה מביאה לידי ביטוי את האינדיבידואל אלא רואה את העם כולו כיחידה אחת שלמה הגדולה מסך חלקיה. לעומתם, קרבנות היחיד מבטאים את מקומו של האדם הפרטי ואת האפשרות שלו לצעוד בשביל עצמאי, יחידני וייחודי, המספק משמעות רוחנית המותאמת לפרט תוך התעלמות מהיותו חלק מן העם. כאשר התורה בוחרת לפתוח דווקא בקרבנות היחיד, היא מבטאת בכך את סדר הקדימויות הנכון. אדם איננו יכול ? וגם לא נכון שיעשה זאת – למחוק את זהותו האישית ולהתבטל אל תוך הזהות הלאומית. רק לאחר שהאדם מעצב את אישיותו ואת עבודת האלוהים בדרכו הייחודית, הוא עולה קומה נוספת ומשייך את עצמו אל הכלל דרך קרבנות הציבור.

מתוך מבט זה נוכל להבין פרט נוסף וחשוב בהלכות הקרבנות. קרבנות היחיד יכולים לבוא בנדבה, ללא חובה מוקדמת המצריכה הבאת קרבן מסוים בזמן מסוים; אך קרבנות הציבור אינם באים בנדבה, אין בהם את האפשרות שהציבור מחליט להביא קרבן נוסף שאיננו חובה. נדבת הלב, אותו רגש טהור שמביא את האדם להתקרב אל עבודת האלוהים, מתגלה אצל היחיד, אצל האדם הבודד המפלס לעצמו דרך ביוזמתו האישית, מתוך הכרת אישיותו הייחודית והאופן הנכון והמתאים עבורו להתקדם ולהתעלות. לעומת זאת, הציבור מתפקד באופן אחר, ברמה של חוק ושל חובה. הנדיבות קיימת רק אצל האדם היחיד.

משה פונה אל העם כולו: "דבר אל בני ישראל", אך בסופו של דבר קריאתו מופנית כלפי היחיד, כלפי האינדיבידואל: "אדם כי יקריב". זוהי אותה מורכבות המשלבת שתי תפיסות, אינדיבידואלית ולאומית. מחד, ניתן ביטוי לעבודתו של האדם הפרטי. אתה ואת, כל יחיד בכל דור, יכול לסלול לעצמך נתיב ייחודי. זאת זכותך וחובתך. אולם לצד זאת, אל לך לשכוח מהיכן באת, אינך בודד בערבה, אינך תלוש ללא מסורת וללא עם. בסופו של דבר, כל היחידים שיסללו לעצמם דרך אישית, ייצרו את הפסיפס המדהים הזה שנקרא העם היהודי.