קרבן – מהות וטעם – פרשת ויקרא

בס"ד

פרשת ויקרא – תשפ"ה

הרב הגאון שמואל רבינוביץ רב הכותל המערבי והמקומות הקדושים

בשבת נקרא את פרשת ויקרא, הראשונה שבחומש השלישי – ספר ויקרא.  פרשה זו שמצווה על  הקורבנות, פותחת בפסוק:

 " אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַה' מִן הַבְּהֵמָה מִן הַבָּקָר וּמִן הַצֹּאן תַּקְרִיבוּ אֶת קָרְבַּנְכֶם"

כבר מההדגשה הזו; אדם כי יקריב "מכם", אנו מבינים שעניין הקרבת הקורבן אינו טקס פגאני של זביחת בעלי חיים כמתת וחנופה לאלים השולטים ביקום, כמנהג מאמיני הדתות הפנאטיות של ימי קדם.

ההדגשה היא שהאדם אמור להקריב מעצמו, מליבו ורגשותיו, ולהרגיש תוך כדי הקרבת הקורבן תחושה של קרבת אלוקים ואהבת ה'. קרבן הוא מלשון התקרבות. אדם שזובח קורבן ואינו מקריב את עצמו לאלוקים מתוך לב נשבר אין בקורבנו מאומה, ועל שכמותו אמר דוד המלך:

 "כִּי לֹא תַחְפֹּץ זֶבַח וְאֶתֵּנָה עוֹלָה לֹא תִרְצֶה, זִבְחֵי אֱלֹקִים רוּחַ נִשְׁבָּרָה"…
(תהילים נ"א)

בזמן שבית המקדש היה קיים, היה מקריב הקורבן נוכח בטקס רווי קדושה והתעלות, ולקול שירת הלוויים הטהורה שהילכה קסם על הלבבות היה מהרהר במצבו הרוחני ושב לאלוקיו בכל לב ונפש.

הכוח החיוני שמתנגד לאור הנשמה – מכונה בספרות היהודית: "הנפש הבהמית". בהקרבת מין בהמה מתחדד ההבדל הרצוי בין אדם לבהמה, והשב לאלוקיו מקבל על עצמו לחיות חיים רוחניים של עבודת הבורא ועבודת המידות, בניגוד לחיי בהמה שכל מהותה סיפוק תאוות ורצונות וחיזור בלתי פוסק אחרי הנאות הגוף.

האברבנאל, בהקדמתו לספר ויקרא, מסביר מדוע נקרא העלאת בהמה למזבח בשם: "קרבן":

"מפני שהמעשה ההוא יעשה קריבה רבה בין הבעלים המקריבים אותו ובין האלוקים"…

לפי הסבר זה, אנו מבינים מדוע אדם שחטא בזדון צריך להקריב קורבן  שהרי עליו להתקרב אחרי שרחק מאלוקים בחטאו. אך מדוע אדם שחטא בשגגה,  שלא התרחק ביודעין מאלוקים  צריך להביא קרבן לאלוקיו ולהתקרב אליו. ולא זו, אלא מי שחטא במזיד אינו כלל מביא קרבן ודווקא החוטא בשגגה הוא המביא קרבן?

עונה על כך הרבי מליובאוויטש, כי אשמתו של העובר עבירה בשוגג היא בכך שהניח לנפשו לסטות אחרי תאוות ורצונות גשמיות עוד בטרם נעשתה העבירה, שהן הביאוהו לכך שיוכל לעבור עבירה בשוגג.

הדברים הנעשים אצל אדם בדרך ממילא, שלא מדעתו ושלא בכוונה, מורים על מצבו של  האדם במה הוא שקוע, וממה הוא מתענג. מעשי הצדיק, הם פעולות של טוב וקדושה; ואילו זה שנכשל בעבירה, מוכיח במעשיו שעיסוקו בחול ובהנאות רגעיות. פעולה הנעשית אצל האדם מאליה, מלמדת על מהותו שבה קשור ה"אני" שלו, ולכן הוא נמשך, אינסטינקטיבית, לעשות פעולות אלו, עד שהוא בא לידי מעשה בפועל שהוא חוטא לאלוקיו.

משום כך צריך האדם להביא קרבן על השוגג, ודווקא על עבירה מסוג זה, כדי שהקרבן יביא אותו להתקרבות אל ה' ויוציא אותו ממצבו הרחוק שהוא אינו מודע אליו כל כך.