פרשת מצורע – תשפ"ד

הרב הגאון שמואל רבינוביץ רב הכול המערבי והמקומות הקדושים

פרשת 'מצורע' ממשיכה את הפרשה הקודמת 'תזריע'. בעוד שבפרשה הקודמת תוארה הצרעת המטמאת ודרכי הבדיקה שלה, הרי שבפרשת השבוע מתוארים דרכי ההיטהרות של המצורע לאחר שנרפא. בניגוד לכל מחלה אחרת שהאדם שנרפא ממנה אינו צריך לעשות דבר נוסף; בצרעת המצב שונה: המצורע נדרש לעבור תהליך טקסי שבמרכזו הבאת קורבנות למקדש, ורק אז הוא נטהר ומותר לבוא אל המקדש ככל אדם. אין זה תהליך רפואי רגיל אלא מסע רוחני מטומאה לטהרה, שלפעמים אנו מתלבטים אם ביכולתנו לעמוד על טיבו במדויק.

ביחס לקורבנות שעל המצורע להביא כדי להיטהר, קיימת התחשבות במצבו הכלכלי. אדם שיש ביכולתו נדרש להביא קורבנות יקרים ואילו אדם שאין לו משאבים כלכליים מספיקים לכך יכול להסתפק בקורבנות פשוטים וזולים יותר. מלבד פרט זה שמושפע ישירות ממצבו הכלכלי של האדם, אין הבדל בין תהליך ההיטהרות של העשיר לזה של העני – שניהם מטוהרים באותה דרך. למרות זאת, התורה חוזרת ומפרטת את תהליך ההיטהרות כולו אצל העני, כפי שפירטה אותו אצל רעהו העשיר.

מדוע צריכה התורה לחזור ולפרט את כל התהליך? משום שהיינו יכולים לחשוב שקורבנותיו הדלים של העני "שווים" פחות. הפירוט מלמד אותנו שמבחינת ההשפעה של תהליך ההיטהרות, אין כל הבדל בין העשיר לעני. הקורבנות של שניהם מתקבלים ברצון באותה מידה, וכדאי להתעכב לרגע על עניין זה – השפעת העוני על תחומי חיים שונים.

כאשר התורה מתארת את העני שזוכה להנחה בקורבנותיו, נאמר "ואם דל הוא ואין ידו משגת…". אחד מפרשני ימי הביניים, ר' חזקיה בן מנוח, הבחין בפירושו לתורה 'חזקוני' בכפילות הביטויים: אם נאמר שאדם זה הוא "דל" מדוע צריך לפרט ש"אין ידו משגת"? על כך הוא משיב, שעוני איננו מסתכם במצוקה ישירה. פעמים רבות יש לו תופעות לוואי, כמו בדידות ומצוקה חברתית, קושי ברכישת השכלה, מעמד חברתי נמוך ועוד.
התורה מדגישה שלא נחשוב שעני זה "דל" בהיבטים נוספים של חייו. העוני שלו מסתכם, או לפחות ראוי שיסתכם, ב"אין ידו משגת" – בקושי כלכלי בלבד ולא בקשיים נוספים המתלווים אליו.

קיומו של עוני הוא כנראה עובדה שאינה ניתנת לפתרון מלא. אך כיצד העוני משפיע? מה הן ההשלכות שלו? זה נתון, במידה רבה, בידיים של החברה כולה, ובעצם, בידיים שלנו. ככל שאנו נפנה את תשומת ליבנו לאנשים סביבנו שמתקשים להתפרנס בכבוד, ונחשוב כיצד אנו יכולים לסייע להם לצאת מן המצוקה, כך נמעיט את השפעתו של העוני על תחומי החיים השונים. משימה זו מוטלת על כל אחת ואחד מאיתנו.

ביטוי מעניין לכך ניתן בהלכה דווקא בהקשר של חג הפסח, שבפתחו אנו עומדים. הרמ"א (רבי משה איסרליש, קרקוב, 1525­-1572) פוסק: "מנהג לקנות חיטים לחלקן לעניין בערב פסח". הדאגה שלכל אחד מבני העיר מתאפשר לחגוג את חג הפסח, מוטלת על כל תושבי העיר.
בליל הסדר, כאשר אנו פותחים באמירת 'הגדה של פסח', אנו מצהירים בשפה הארמית העתיקה: "כל דכפין – ייתי ויכול; כל דצריך – ייתי ויפסח" (- "כל הרעב – יבוא ויאכל; כל הצריך – יבוא ויעשה איתנו את הפסח"). אמירה זו מקדימה את חגיגת ליל הסדר בעקבות האחריות המוטלת על כולנו לדאוג לזולת ולוודא שגם השכן, קרוב המשפחה או המכר, חוגג את ליל הסדר בשמחה.

בלילה זה שאנו חוגגים את הגאולה שנעשתה לאבותינו במצרים ומצפים לגאולה השלמה שתבוא במהרה בימינו, אנו חושבים על גאולת הזולת ממצוקותיו. גם אם לא נצליח להוציא אותו מן המצוקה באופן מושלם, נוכל להקל עליו ולפחות למנוע ממנו חוויה כואבת בחג.

כפי שאמרו חכמים: "גדולה צדקה – שמקרבת את הגאולה"; כל גאולה שאנו יוזמים ועושים, מקרבת את הגאולה הכללית של עם ישראל והאנושות כולה. בערב חג הפסח אנו נקראים לתת יד לזולת ולהביא את הגאולה.