מתחם מקודש: "כאן חיים"

פרשת מצורע -צשפ"ב

הרב הגאון שמואל רבינוביץ – רב הכותל המערבי והמקומות הקדושים

הפרשה אותה נקרא השבוע – מצורע – עוסקת בשורה של הלכות טומאה וטהרה. סיטואציות שונות במהלך החיים נחשבות כ'טומאה', ופרשה זו מנחה את האדם השרוי במצב מסוג זה כיצד להיטהר מטומאתו. בניגוד למחשבה נפוצה, על האדם אין איסור להיטמא (מלבד אם הוא כהן), אך אם ברצונו להיכנס אל בית המקדש או לאכול 'קדשים', כלומר קרבנות, עליו להיטהר.

אחד מגדולי המשוררים וההוגים היהודיים בימי הביניים, רבי יהודה הלוי (ספרד 1075 – ארץ ישראל 1141) פיתח תפיסה מעניינת אודות מושג הטומאה, אותה ביאר בספרו הפילוסופי 'הכוזרי'. לפי תפיסתו, כל הסיטואציות בהן האדם נטמא, נושקות למושג המוות. הטומאה היא תגובה למפגשו של האדם עם המוות, ותהליך הטהרה הוא תהליך ההתרחקות מן המוות והחזרה אל החיים. ואכן, הטומאה החמורה ביותר היא טומאת מת. המת מוכר בהלכה כ"אבי אבות הטומאה", ואדם שנוגע במת או שוהה איתו בבית, נטמא בטומאה חמורה ועליו לעבור תהליך מורכב כדי להיטהר.

המוות הוא עובדה. אין מי שנמלט ממנו. אך ההתייחסות אליו הינו פרשנות. האדם קובע את התייחסותו אל העובדה. אחת הפרשנויות הנפוצות אל המוות היא איבוד המשמעות העמוקה של החיים. אם בין כה וכה בסוף כולנו נמות; אם כל מה שאנו עושים, פועלים ויוצרים, הוא זמני – קשה לברוח מהמחשבה שהחיים אינם אינסופיים.

זו מחשבה אנושית שרבים מאיתנו מכירים, והיא מתעצמת כאשר אנו חווים מפגש ממשי עם גופה של אדם מת. כיצד התורה מתמודדת איתה? האם היא אוסרת על מפגש עם האדם המת? לא. להיפך, אחת המצוות החשובות היא הלוויית המת וקבורתו, מצווה שאיננה יכולה להתבצע ללא מפגש קרוב עם גופתו של האדם המת.

אך ישנו מתחם מקודש שבו מחשבה זו אסור לה שתתקיים. זהו בית המקדש. שם אין דריסת רגל למוות, ולכן אדם שנטמא ומעוניין להיכנס אל המקדש, מוטלת עליו החובה לעבור תהליך מורכב של היטהרות.

את פשר התייחסות חמורה זו אל המפגש בין המוות והמקדש, ביאר אחד מפרשני התורה, הרב שמשון רפאל הירש (גרמניה, 1808-1888). החוויה הדתית, כך הוא מאריך לבאר, יש לה נטייה להתמקד בתחושת אפסיות המביאה לחידלון. האמונה בכוחו הבלתי-מוגבל של אלוהים, עשויה להביא לידי מצב אנושי פאסיבי המשלים עם המציאות וחש כבול אליה. מסיבה זו, כוהני-דת משתלבים היטב בנופו של בית-הקברות. המוות עשוי להיחשב כתופעה המשתלבת בחוויה הדתית.

אך היהדות היא דת הדוגלת בחיים. התורה היא "תורת חיים". המצוות כולן מבקשות להנחות את האדם אל פעילות שאיננה משלימה עם המציאות אלא מבקשת לשנות אותה. זוהי קריאת תיגר על המוות. האדם נדרש לפעול, ליצור, לשנות ולבנות, בלי להתחשב בעובדה שחייו הם סופיים.

לכן נדרשת שמירת מרחק בין המוות והמקדש. מרכז החיים היהודיים הוא המקדש, ואליו המוות והשפעותיו אינם חודרים. לו הייתה כרזה גדולה מקדמת את הבאים אל המקדש בירושלים, לא היה נכתב עליה "ברוכים הבאים" אלא: "כאן חיים".

זוהי תפיסה אמיצה שאיננה מושגת בקלות. מן האדם נדרש להשעות את סופיותו ולהביט אל מעבר לאופק, אל מעבר למבט האנושי המוגבל. אלוהים מבקש מן האדם להשתלב בתוכנית גדולה הרבה יותר ממספר השנים שהאדם חי. יכולת זו עשויה להיפגם אם אל תוך המקדש יובאו מושגי המוות, החידלון והפאסיביות.

בית המקדש איננו עומד על תילו כבר כאלפיים שנה, אך היהדות המשיכה להתקיים והמשיכה לקרוא תיגר על המוות. תופעה מופלאה זו באה לידי ביטוי לפני עשרות שנים בודדות, כאשר לאחר השואה שהיוותה מכה קשה ביותר לעם היהודי, התנער העם מן האפר, שב לארץ אבותיו ובנה אותה בעמל מתוך תחושת שליחות. הפנים שספגו מהלומות כה רבות, הופנו אל העתיד, אל התקווה ואל הדורות הבאים. היה זה ביטוי מדהים לרוחה של היהדות שלא נמוגה.

'טומאה' ו'טהרה' – ככל שהם נשמעים מושגים מיושנים ולא-רלוונטיים – יש בכוחם להפיח רוח חדשה בלבו של כל אדם, רוח הנותנת אמון ומביעה ביטחון. זוהי הרוח שאומרת לכל אדם: אתה מוזמן לחיות!