פרשת תזריע מצורע – תשפ"ג
הרב הגאון שמואל רבינוביץ רב הכותל המערבי ומקומות הקדושים
פרשיות 'תזריע-מצורע' שאתן נקרא השבוע, עוסקות במגוון של טומאות, ההשלכות ההלכתיות הנובעות ממצב הטומאה – כמו התרחקות מהמקדש – והדרכים להיטהר ממצבים אלו. במרכזן של פרשיות אלו עומד המצורע – אדם שלקה במחלת עור שבשונה משאר המחלות שהטיפול בהן נעשה בדרכים הרפואיות המקובלות; אל מחלת ה'צרעת' – שאיננה מחלת Hansen – התורה מתייחסת כאל עונש על התנהגות לקויה. התוצאה של תפיסה זו היא שהטיפול בצרעת אינו נעשה על ידי רופא אלא על ידי כוהן, ודרכי הטיפול אינן כוללות תרופות קונבנציונליות כבכל מחלה אלא הן כוללות קורבנות מיוחדים שהמצורע מביא למקדש.
חז"ל פירשו את מחלת הצרעת כעונש על חטא 'לשון הרע'. אדם שניצל את קשריו החברתיים כדי לספר דברים שליליים אודות הזולת – נענש במחלה זו. הרחקת המצורע מחברה אנושית עד להיעלמות המחלה, מתפרשת כחלק מן העונש המיועד להחזיר למצורע את הפרופורציות הנכונות שבין היחיד והחברה, והבנת השליליות שבסיפור 'לשון הרע'.
כל אדם מתמודד עם שתי נטיות סותרות הטבועות בו: אינדיבידואליזם מול שיוך הקולקטיבי, יחידות מול חברתיות. מצד אחד, האדם הוא יצור חברתי, הוא מעוניין להיות חלק מקהילה, והבדידות היא עונש קשה עבורו. מצד שני, האדם חש צורך עמוק לשמור על ייחודיותו, על האישיות שלו, ועל הרגשות והתובנות שקיימות רק בו. אין אדם שיש לו העתק, וגם אין מי שמסוגל להכיר ולהבין את האדם בצורה מדויקת – מלבד הוא עצמו.
לעיתים, הקולקטיב מטשטש את האינדיבידואל. אדם מוקף בחיי חברה מיום היוולדו והוא עלול לאבד את זהותו האישית, לא להקשיב לעצמו, לא להכיר את הרצונות האישיים הכמוסים שלו, ובעצם לפספס את החוויה העמוקה והעשירה ביותר של חייו. לעיתים קורה דווקא ההיפך – אדם שחש שהחברה מאיימת על זהותו האישית, מבקש לפרוש מהחברה ולהתבודד, לגלות עולם אישי עשיר גם במחיר הכבד של בדידות.
האם קיימת דרך לאזן בין הייחודיות של כל אדם ובין חיי החברה? זוהי הדרך שנקראת 'עין טובה'. אדם שמביט על הזולת ועל החברה באהדה, מכיר בערכם של בני אדם ומבקש ללמוד מהם ולהשתפר – אינו מתבטל למוסכמות החברה אלא רוכש ממנה את היתרונות שהיא מעניקה. כאשר אדם עושה כן תוך שמירה על הקול האישי שלו – הוא מרוויח את היתרונות שבאינדיבידואליות כמו גם את היתרונות שבשיוך הקולקטיבי.
אדם שמספר לשון הרע על הזולת, מאמץ מבט שלילי על הזולת, וממילא על החברה; אולי מתוך חשש שמבט חיובי על החברה ידחק את האישיות העצמאית והייחודית שלו עצמו. מבט זה וההתנהגות הנובעת ממנו, מרעילים את חיי החברה. אדם זה אינו מפסיד רק את היכולת להנות מחיי חברה מתוקנים, אלא מזיק גם לסביבתו.
כיצד קשורה לכך הצרעת? במספר מקומות התורה אנו מוצאים את הצרעת כהבעה של מוות, של ריקבון. אדם השולל את חיי החברה ושואף לאינדיבידואליזם קיצוני, מאבד ממד חשוב של החיים. בתיאור בריאת העולם בספר בראשית, אנו מוצאים שיפוט של א-לוקים על הבריאה. שוב ושוב חוזר המשפט "וירא א-לוקים כי טוב". הבריאה כולה טובה, מלבד דבר אחד: "לא טוב היות האדם לבדו". הבדידות אינה דרך נכונה לפיתוח האינדיבידואל. להיפך, דווקא מתוך הפריה חברתית האדם נקרא לפתח את אישיותו העצמאית.
אדם שמדבר לשון הרע, יוצר ריקבון חברתי. אין מנוס מהרחקה זמנית של אדם זה מן החברה, כדי לאפשר לו להעריך את חיי החברה. הבדידות שהמצורע מצווה עליה, היא היא הרפואה למחלתו המזיקה לחברה כולה.
