מדובר בקטע קצר מספר 'שמות', קטע העוסק בחודש ניסן ובמצוות הנהוגות בחודש זה. קריאה חגיגית זו המבשרת את תחילת ההכנה לחג הפסח, נקראת בכל שנה לקראת חודש ניסן, והשנה היא נקראת בשבת זו שהינה ראש-חודש ניסן.
קטע קצר זה יכול לספר לנו במילים בודדות את סיפורו של העם היהודי, עם שחי את ההווה וחש אחריות על הנעשה בהווה, אך מביט כל הזמן אל העבר ואל העתיד. עם שהמאפיינים שלו הם זיכרון ארוך-טווח ותקווה שאינה פוסקת.
כך אנו קוראים בתורה:
"החודש הזה לכם ראש חודשים, ראשון הוא לכם לחודשי השנה."
(שמות יב, ב)
הוראה זו למנות את החודשים החל מחודש ניסן, אינה פשוטה כלל. עבור האדם הטבעי בעולם העתיק ? ועבור החקלאי בימינו אנו – השנה מתחילה בסתיו. לפני בוא הגשם יש להתחיל בחרישה וזריעה של השדות לקראת השנה המתקרבת. ואכן, אנו חוגגים את ראש השנה עם בוא הסתיו בתחילת חודש תשרי.
התורה מכירה בצורה טבעית זו של המחזור השנתי ומבטאת הכרה זו בכמה מקומות כאשר היא מכנה את חודש תשרי "צאת השנה" או "תקופת השנה", אך במקביל, מורה לנו התורה למנות את החודשים מחודש ניסן ואילך.
מטרתו של מניין כפול זה היא הזיכרון הלאומי של עם ישראל. העם היושב בארצו מתחיל באופן טבעי את השנה בסתיו, אך הוא צריך לזכור שההתחלה שלו אינה התחלה טבעית. עם ישראל לא נוצר באופן טבעי ושייכותו להיסטוריה הטבעית כלל אינה פשוטה. מדובר בעם שנוצר בנס, ביציאת מצרים, וזוהי נקודת ההתחלה שלו.
זיכרון זה משנה את הקיום של ההווה. אדם שזוכר בכל עת את מוצאו הלא טבעי, הכרתו וערכתו את קיומו מקבלת מימד אחר. מבטו על עצמו ועל הזולת הופך עמוק יותר, רגיש יותר. הוא יודע שהוא לא נמצא כאן במקרה, ואם הוא כאן ? יש לו תפקיד שהוא אמור למלא.
היהודי אינו חי רק בעבר ובהווה, אלא הוא יוצר גם אופק עתידי. באלפי שנות קיומו של עם ישראל, הזיכרון הלאומי של יציאת מצרים הביא ליצירת חזון על עתיד שגם הוא מופלא ולא טבעי. כך לדוגמא אומר מיכה הנביא: "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות". יבוא יום, הבטיחה כל אם יהודייה לילדיה, שהסיפור הגדול ההוא שאנחנו כל הזמן זוכרים, עוד יחזור על עצמו והגאולה תהיה שלמה.
יהודי חי בשלושה מוקדי זמן: הוא חי בהווה ונוטל אחריות על הקיום כאן ועכשיו; הוא חי בעבר וזוכר את מוצאו ואת ההיסטוריה העשירה; מתוך כך הוא חי גם בעתיד וממלא את חייו בתקווה.
