נגע : תמרור אזהרה – פרשת תזריע – מצורע

בס"ד

פרשת תזריע מצורע – תשפ"ה

הרב הגאון שמואל רבינוביץ רב הכותל המערבי והמקומות הקדושים

פרשיות תזריע ומצורע עוסקות בדיני הנגעים והמצורע שהם באים על לשון הרע. מקובל לומר שהנגעים הם עונש על עוון לשון הרע, אבל כשנתבונן, נראה שיותר מאשר הם עונש – הם תמרור אזהרה שמציב אלוקים מול האנושות.

משום כך, גודל הנגע ומידת בליטתו לעין אינם רלוונטיים. אדרבה, אדם שכל גופו מכוסה בצרעת, הוא טהור לחלוטין.

"וְרָאָה הַכֹּהֵן וְהִנֵּה כִסְּתָה הַצָּרַעַת אֶת כָּל בְּשָׂרוֹ וְטִהַר אֶת הַנָּגַע, כֻּלּוֹ הָפַךְ לָבָן טָהוֹר הוּא"
(ויקרא יג יג)

הנגע יכול היה להיות קטן, בלתי ניכר לעין (בגודל שעורה) אבל בעטיו ייאלץ אדם להיכנס להסגר, לגרש את עצמו ממקום יישוב ולעבור תהליך של כיפור בבית המקדש.

לשון הרע היא מהעבירות החמורות ביותר, אך בשונה מכל עבירה שאדם עושה ביודעין או בשגגה,  – לפעמים אדם כלל לא מודע לעובדה שהוא רכלן או לקוי בלשון הרע והוצאת דיבה. הדיבור הוא מרכיב מרכזי באישיות האדם, והוא בעצם מה שמייחד אותו משאר בעלי החיים. מילה בכוחה לבנות עולמות אך באותה מידה בכוחה להחריב אותם. כל כך הרבה דיבורים יוצאים מפה האדם במשך היום, (לפי מחקרים: כ30,000 מילים ביום!) ולפעמים ההרס מתחולל דווקא מדיבור אקראי, שיגרתי, וזו הסיבה שבגינה התורה כל כך החמירה בעוון לשון הרע.

בימים שבהם בית המקדש היה קיים כשאדם לקה בנגע, הוא קיבל תזכורת מאלוקים: הדיבור שלך פגום, תעצור בזמן! הבה נתבונן בתהליך שעבר הולך הרכיל כפי שמתאר אותו הרמב"ם בחיבורו ההלכתי המונומנטלי "היד החזקה".

"וזה השינוי האמור בבגדים ובבתים שקראתו תורה "צרעת" (…) – אינו ממנהגו של עולם, אלא אות ופלא היה בישראל, כדי להזהירן מלשון הרע; שהמספר בלשון הרע משתנות קירות ביתו. אם חזר בו, יטהר הבית, ואם עמד ברשעו עד שהותץ הבית – משתנין כלי העור שבביתו, שהוא יושב ושוכב עליהן. אם חזר בו, יטהרו; ואם עמד ברשעו עד שיישרפו, משתנין הבגדים שעליו. אם חזר בו, יטהרו; ואם עמד ברשעו עד שיישרפו – משתנה עורו ויצטרע, ויהיה מובדל ומפורסם לבדו, עד שלא יתעסק בשיחת רשעים, שהיא הליצות ולשון הרע".

כלומר, אדם שבכוח הדיבור שלו בוחר להרוס במקום לבנות, עליו להיות בודד עם עצמו, להתבונן בהשלכות של מעשיו ולהחליט על עתידו

אדם שלקוי בלשון הרע – לפי התלמוד וספרות הקבלה, תפילתו אינה מתקבלת ומעשיו הטובים אינם רצויים בשמים, כי לפעמים די בדיבור אחד לא טוב כדי להרוס חיים של משפחה שלמה, ומילה, אחרי שהיא יוצאת מהפה כבר אין דרך להחזיר אותה. בד בבד, ראוי לזכור שהזוהר הקדוש (חיבור היסוד לספרות הקבלה) אומר בפרשתנו שבאותה מידה חמור עונשו של מי שיש לו מילה טובה לזולתו, והוא מונע עצמו מלומר אותה:

"כפי עונשו של בן האדם על מילים רעות, כך עונשו על מילה טובה שהזדמנה לפניו ויכול היה לומר אותה, ולא אמר"…
(זוהר חלק ג' עמ' מו:)

כשם שמילה רעה הורסת, כך מילה טובות – בונה, והרי זו היא תכלית הבריאה – עולם חסד ייבנה.

נתבונן בכוח הדיבור שלנו ונשכיל להשתמש בו לבניין ולא להרס.