המשמעות של טהרה וטומאה, בדרך כלל, רלוונטית ביחס למקדש או לקורבנות: אדם הנמצא במצב של טומאה אסור בכניסה למקדש ובמגע עם קורבנות. מסיבה זו, דיני טומאה וטהרה הנוגעים למקדש אינם מעשיים כיום, כאשר בית המקדש איננו עומד על תילו והכניסה לשטחו אסורה.
מתוך כל הטמאים המפורטים בפרשיות אלו, למקרה אחד יש דין חריג: מצורע. בעוד שכל הטמאים נאסרים בכניסה לבית המקדש ובמגע עם קורבנות, הרי שהמצורע נדרש לשבת לבדו מחוץ לעיר ולנהוג כאָבֵל הלובש בגדים קרועים ואיננו מסתפר. מכך למדו חז"ל שהמשמעות של טומאת צרעת אינה רק ביחס לקדושה של בית המקדש ושל הקורבנות, אלא היא מבטאת קלקול ועיוות גם ביחסים שבין אדם לזולתו.
מן הסיפורים במקרא על אנשים מצורעים, ניתן להסיק מהו העיוות החברתי שקשור לטומאת הצרעת.
זוהי הרכילות, לשון הרע והוצאת שם רע על הזולת. כך אנו קוראים על משה רבינו שדיבר דברים שליליים על עם ישראל ונענש בצרעת ועל מרים הנביאה שדיברה על משה ונענשה בצרעת.
עיוות נוסף שאנו מוצאים בסיפור המקראי בקשר לצרעת, הוא חטא הגאווה: כאשר עוזיהו המלך ביקש ליטול לעצמו את תפקיד הכהונה ולהקטיר קטורת בבית המקדש, הוא נענש בצרעת ולמעשה, הודח מן המלוכה.
ההרס של יחסים בינאישיים מתחיל כמעט תמיד מגאווה וממשיך בדיבור שלילי אודות הזולת. גאווה – אין משמעותה סיפוק ודימוי עצמי גבוה. אלו הן תכונות חיוביות. הגאווה משמעותה תחושת עליונות על הזולת.
האמת היא, שכל אדם עלול ללקות בגאווה מפני שלכל אדם אכן יש מעלה כלשהי שבה הוא מיוחד. הדרישה להימנע מגאווה אינה מתוך תפיסה שאין לאדם מעלות ייחודיות. אדרבה, אדם שיודע לזהות את מעלתו הייחודית ולפעול איתה – מגיע בדרך כלל להישגים חשובים.
משמעותה של הדרישה להימנע מגאווה, היא להכיר בעובדה שכשם שלי יש מעלה ייחודית כך גם לזולת, לכם אדם בעולם יש מעלה כלשהי ואני יכול ללמוד ממנו. דימוי עצמי גבוה הוא חיובי; אך התנשאות ותחושת עליונות – פסולות.
עיסוק ברכילות ובלשון הרע מבטא את תחושת ההתנשאות והעליונות שהאדם מרגיש כלפי הזולת. הבחישה בחסרונותיו של האחר, מגלה כי האדם איננו מסוגל ליצור דימוי עצמי מספק בלי להקטין את הזולת ולזלזל בו.
הגאווה ותוצאתה: הרכילות ולשון הרע, הן מתכון בדוק להרס היחסים הבינאישיים.
הטומאה המוטלת על מי שלקה בצרעת אינה רק ביחס למקדש ולקורבנות, משום שהעיוות לא היה ביחס של האדם כלפי אלוקים אלא דווקא ביחס של האדם אל האדם. אדם שלקה בגאווה ועסק ברכילות על הזולת, נפלט מהחברה האנושית ויוצא אל מחוץ לעיר, שם הוא יושב במצב מבוזה ומושפל. ניתנים לו לפחות שבעה ימים להרהר כיצד הגיע למצב אומלל שכזה. בשבעה ימים אלו הוא עשוי להבין שהדימוי העצמי שניסה לבנות לעצמו באמצעות רמיסת ערכו של הזולת, לא קידם אותו באמת. כשהוא בודד ומושפל, הוא מוזמן לערוך חשבון-נפש כנה ולשאול את עצמו מהי המעלה האמיתית שלו, זו שקיימת גם כשהוא בודד ונטול מעמד חברתי.
כאשר יחזור בתשובה ויקבל על עצמו לתקן את העיוות ביחסים האנושיים שלו עם הזולת – תחלוף הצרעת והוא יוזמן להיטהר ולשוב אל החברה האנושית, לפתוח דף חדש ביחסים הבינאישיים, הפעם מתוך כבוד הדדי והכרה במעלותיו של כל אדם.
