פרשת תזריע – מצורע
הרב שמואל רבינוביץ – רב הכותל המערבי והמקומות הקדושים
שתי הפרשיות של השבת הקרובה הן "תזריע-מצורע". שתיהן עוסקות בעיקר בנושאים שאין להם השלכה ישירה לחיינו: דיני טומאה וטהרה, כשחלק ניכר מוקדש לפרטי הלכות ה'מצורע'. על פי האמור בפרשיות אלו, אדם שלקה בסוגים שונים של נגעים בגופו, צריך לעבור תהליך מורכב של היטהרות הכולל תקופות בידוד באורכים שונים, כאשר בסיום התהליך עליו להביא קורבן לבית המקדש.
כאשר ניגשים לעיין בפרשיות אלו, יש לצאת מתוך הנחה ברורה: אין מדובר במחלה מידבקת, ותהליך ההיטהרות איננו כולל הליך הגייני או רפואי כלשהו. ניתן להביא ראיות שונות לכך, והפרשנים עסקו בנושא זה באופן מקיף. לעניינינו די בהוכחה אחת פשוטה: הכתוב קובע כי אדם שהצרעת התפשטה בכל גופו ולא הותירה שטח 'נקי' כלל – טהור. אילו היה מדובר במחלה מידבקת ובכללי הגיינה, קביעה זו המטהרת את ה"חולה" במצב הקשה ביותר, הייתה בלתי הגיונית בעליל.
מדובר איפוא ב"מחלה" בעלת אופי רוחני.
כזו שההתייחסות אליה נובעת מתפיסה מסוימת על האדם, על החברה האנושית ועל יחסי גוף ונפש. אנו עוסקים במצבים רוחניים-מוסריים-חברתיים לקויים, אשר הלקות שבהם באה לידי ביטוי לא רק במרקם החברתי ולא רק במצבו הנפשי של הפרט, אלא גם בגוף האדם. זה נשמע מוזר, אך פילוסופים מזרמים שונים ומתקופות שונות הוטרדו מאוד מיחסי הגומלין שבין תהליכים נפשיים ופיזיולוגיים, וניסו לתת מענה למה שמכונה "הבעיה הפסיכו-פיזית". עלינו להודות כי מדובר בתחום שאיננו מובן דיו גם לגדולי החוקרים, אך יחסה הרוחני-מוסרי של התורה אל המצורע מצביע על כך שאכן, קיימת לקות רוחנית שיכולה לבוא לידי ביטוי בגופו של האדם.
וכך מלמדים אותנו חכמי המדרש:
"כך שנו רבותינו: על אחד-עשר דברים הנגעים באים על האדם: על עבודה זרה, ועל חילול השם, ועל גילוי עריות, ועל הגניבות, ועל לשון הרע, ועל המעיד עדות שקר, ועל הדיין המקלקל את הדין, ועל שבועת שווא, ועל הנכנס בתחום שאינו שלו, ועל החושב מחשבות של שקר, ועל המשלח מדנים בין אחים. ויש אומרים: אף על עין רעה."
(מדרש תנחומא לפרשת מצורע, סימן ד)
כאמור, התהליך שאותו צריך המצורע לעבור
כולל תקופות שבהן הוא נדרש לשהות בבידוד. את הבידוד הזה ניתן לפרש כעונש וניתן לפרשו גם כהליך בעל משמעות חינוכית. מהי האינטואיציה המיידית שלנו כאשר אנו מדברים על בידוד? בתקופה זו שבה אנו, יחד עם האנושות כולה, חוששים ממגיפת הקורונה, יש לרבים מאיתנו מחשבות על משמעות הבידוד החברתי שנכפה עלינו. דבר אחד ברור: הבידוד מנתק את האדם הפרטי מהחברה האנושית.
הניתוק הזה מעביר אותנו למצב קיומי שונה.
המצב האנושי הרגיל והמבורך הוא כולל חיי חברה. מבחינה נפשית זה בריא וטוב. אדם שחי לבדו לאורך זמן עלול לצאת מדעתו; וגם כאשר אנו חושבים על תיקון מוסרי איננו יכולים להסתגר בתוך עצמנו. המוסר מקבל משמעות רק כאשר האדם פוגש את הזולת ויוצר עימו יחסים כלשהם. הבידוד הוא, אם כן, מצב חריג. לעיתים אנו נדרשים לצאת מהמצב הרגיל ולחוות את החיים בצורה שונה: לבד.
אדם שחטא, במיוחד בחטאים שבין אדם – לחברו, נדרש לשהות בבידוד.
ובכך מקבל הזדמנות להיפטר מסחף חברתי המנוגד לערכיו שלו, להשתחרר מלחצים הנגרמים בשל מאבקים על מעמד וכבוד. כאשר אדם נמצא לבדו, יש בידיו את היכולת להתבונן ברצינות אל תוך עצמו, לגלות את רצונותיו הכמוסים, את פחדיו הנסתרים ואת כוחותיו הייחודיים. תקופה זו של בידוד יכולה להיות קרש קפיצה אל חיים באיכות גבוהה הרבה יותר, חיים מתוקנים.
יהי רצון שיקוים בנו: לא תאונה אליך רעה ונגע לא יקרב באהליך (תהילים צ"א), ונחזור לימים טובים תוך תיקון מעשינו.
